חייו של שום־דבר היו אפורים בדיוק כמו הפרווה שלו. רחוב אלנבי בתל אביב, בוקר של חול המועד פסח. אנשים מיהרו עם שקיות קניות, חיילים תפסו טרמפים, ורוכלים סידרו דוכנים. אף אחד לא עצר. הוא התכווץ בין פח ירוק לעמוד תאורה חלוד, זנבו הדק כרוך סביב כפותיו הקדמיות. הוא לא ידע איך לדרוש תשומת לב. ראה חתולים אחרים מתחככים בקרסוליים, מייללים ברעש, זוכים בחתיכת בורקס או בחצי קציצה. לו זה לא יצא. כשהוא ניסה, הקול שבקע מגרונו היה חרישי כל כך, אפילו הוא עצמו בקושי שמע אותו — מיאו דקיק, שדמה יותר לנשיפה מבוישת. לפעמים מישהי עם לב רחב השאירה לו צלוחית מים. לעתים רחוקות יותר, מישהו זרק שארית של חלה. אבל בעיקר, הוא היה בלתי נראה.
הקיץ ההוא היה קשה במיוחד. חמישים מעלות בצל, הרוחות מהמדבר נשאו אבק דק שחדר לפרווה וצרב בעיניים. ששת ימים הוא ליקק טיפות גשם ממזגנים דולפים. ביום השביעי מצא אותו מנקה רחוב מבוגר, שופל בידו, מכורבל מאחורי עגלת השווארמה של אבו־חסן.
הוא נאנח. אפילו למות, מסתבר, הוא לא ידע איך.
המוות הגיע בסוף דצמבר, בלילה גשום במיוחד. הגשם ירד בכמויות, מים קרים זרמו במרזבים ומילאו את הסדק במדרכה שבו מצא מחסה זמני. הבטן שלו הייתה ריקה כבר שלושה ימים, והקור חילחל לעצמות הדקיקות. לרעוד לא נשאר לו כוח. הוא עצם עיניים והפסיק לנשום. בשקט. כמו תמיד.
ואז נפתח אור.
האור לא היה מסנוור, אלא חמים, רך, כמו שקיעה מעל נמל יפו. שום־דבר פקח עיניים לאט. הרצפה תחתיו הייתה מוצקה אבל נעימה, והגשם נעלם. הוא ישב במסדרון ארוך שקירותיו נראו עשויים עננים דחוסים. הרעב שהכיר כל חייו — נעלם. הוא לקק את שפתיו, מבולבל.
— מתת.
הקול בא מלמעלה. דמות גבוהה, לבושה בבגדים לבנים וזורמים, עמדה לצדו. שום־דבר הרים אליה מבט. פניה היו חדות, עם קמטוטי צחוק בזוויות העיניים, ושיערה אסוף לאחור בפשטות. היא חייכה חיוך קטן.
— סליחה שאני ככה ישירות. אבל אתה לא בדיוק בכושר לשיחות חולין. אני דניה. באתי לאסוף אותך.
שום־דבר מצמץ. מעולם, אבל מעולם, אף אדם לא ישב לידו ודיבר אליו ישירות. הוא לא ידע מה מצופה ממנו.
— ואני לא בדיוק בן אדם, — המשיכה דניה, ועיניה הצטמצמו בסקרנות. — אני… איך להגיד לך. רשמת חשבונות. אני מנהלת את ספר האיזון של היקום.
היא פשטה יד, ומאוויר דחוס הופיע מגילה כחלחל. היא נגעה בו, והמגילה החלה להתארך ולהתארך, כמו שטיח אדום שנפרש לנצח.
— פה, — היא נגעה באצבע בשמו, — כתוב: חתול. רחוב. עבר ליד אלוני 34, ביאליק 12, שינקין 5, שדרות ירושלים, המלך ג׳ורג׳ 88. חי קצת יותר משנתיים. בלתי נראה.
היא המשיכה, וקולה נעשה מעט חמור:
— והנה החלק המעניין. — היא גללה את המגילה למטה, ועמודות צפופות של שמות הופיעו. — כל מי שעבר לידך בשנתיים האלה, ראה אותך, וראה שאתה רעב, והמשיך ללכת. שמות, תאריכים, שעות. אפילו נעליים שהם נעלו.
שום־דבר נשם עמוק. כמות השמות הייתה בלתי נתפסת.
— ועכשיו, — אמרה דניה והתיישבה מולו, שווה לגובה עיניו, — יש לך אפשרות. לא לכל חתול קורה דבר כזה. אנשים מחכים עשרות שנים בשביל רגע כזה, ואתה קיבלת אותו על מגש. אתה חותם למטה, — היא הצביעה על נקודה קטנה בתחתית המגילה, שם חיכתה תיבה לבנה ריקה, — ואז כל השמות האלה מקבלים רישום שלילי. הפחיתת דירוג אשראי קוסמית, כזה. והם יתחילו להרגיש בדיוק מה שהרגשת אתה. רעב. קור. בדידות. מוות איטי.
דניה חייכה שוב, אבל עכשיו החיוך היה שונה. דק יותר, סכיני כמעט.
— ואותך, חמוד, — היא הפנתה את ראשה מעט הצידה, — אותך אני מעבירה לגן. אתה יודע מה זה גן? דשא, שמש, אוכל כמה שבא לך. חתול אחרי חתול, כלב אחר כלב, כולם משחקים ומתכרבלים. אין גשם, אין קיץ, אין מכות. אתה רק צריך לתת לי חתימה קטנה.
שום־דבר הביט במגילה. השתלט עליו רעד ישן, זיכרון גופני. הוא נזכר בלילות על המדרכה הקרה, איך קיפל את עצמו שוב ושוב ושום תנוחה לא הביאה חום. איך חיפש צל בחמסין ולא מצא. איך הביט בעיניים של אנשים, ברגע הנדיר שמישהו בכלל עצר, והם העיפו בו מבט חטוף והאיצו את צעדם.
הוא הביט בשמות. הוא ידע, בלי לקרוא, מה כתוב שם. את כולם הוא זיהה. לא את השמות, אלא את המבטים.
— אז מה אתה אומר? — דניה הושיטה לו מעין עט דקיק, זוהר. — טביעת כף רגל קטנה, ימין קדמית. קדימה. תן לי את הצדק שלך.
שום־דבר לקח צעד לאחור.
דניה קפאה.
— מה? — קולה נדם לרגע. — אתה לא רוצה?
שום־דבר ישב. הוא בהה במגילה עוד רגע, ואז הרים אליה את עיניו הירוקות, שהיו עייפות וחדות בעת ובעונה אחת.
— את לא מבינה, — אמר לבסוף. מילותיו היו איטיות, כאילו ניסה להסביר לעצמו. — אני יודע מה זה להיות רעב. אני יודע מה זה צמאונה. אני יודע מה זה קור. ניסיתי. חודשים. — הוא השפיל מבט אל כפותיו הקדמיות, הקטנטנות, שכמעט הושחרו מבוץ הרחוב. — אני לא יכול לעשות את זה. גם למי שעבר לידי.
— הם אף פעם לא הסתכלו עליך, — היא השיבה, קולה הולך ומתקשה. — ראית את מי שבעט בך, רץ הלאה. בדיוק כמו שאתה רעדת. ואתה רוצה לוותר?
שום־דבר לקק את שפמו הימני. תנועה איטית, חושבת.
— כן.
דניה נשמה עמוק. היא קמה ממקומה, ניגשה לחלון שלא היה שם קודם, הביטה החוצה אל איזה אופק לוהט.
— יפה, — אמרה לבסוף, מבלי להסתובב. — יפה מאוד. צדיק קטן. חשבתי שאולי טעיתי בך, אבל לא. — היא הסתובבה בבת אחת, ופניה היו חמורי סבר אך לא מאיימים. — בסדר. אני מקבלת. לא תחתום.
היא הרימה יד באוויר.
— במקום זה, אתה תישאר. פה. — היא הצביעה על מפתן שקוף, שממנו נשקף לפתע נוף אורבני מוכר: רחוב, פנסים, מדרכה רטובה. — כל מי שהיה ברשימה — כל אדם, כל אישה, כל ילד — יעבור פה בדרכו אל מה שמעבר. יום אחרי יום. שנה אחרי שנה. אתה תחכה להם, אבל אתה לא תדבר. לא תילל, לא תיילל, לא תתחכך. הם יצטרכו להבחין בך. לעצור. להתכופף. לגעת. להאכיל. מי שיעשה את זה — שמו יימחק מהרישום. מי שלא — שיישא באחריותו. אבל אתה, — קולה התרכך לפתע, — אתה תהיה פקיד ההזדמנות האחרונה. שומר הסף של סליחה.
שום־דבר לא זז. שתק.
דניה חייכה עכשיו חיוך אמיתי. לא משועשע ולא רע. חיוך רחב, כנה.
— חשבת שאני באתי בשביל לנקום בהם? — היא שאלה, כמעט בלחש.
שום־דבר הרים אליה עיניים. היא התכופפה, הניחה יד חמה על ראשו הקטן. הוא נרעד. איש מעולם לא ליטף אותו. היד שלה הייתה רכה, בטוחה, וריחה הזכיר במשהו עשב יבש.
— באתי, — מלמלה דניה, — בשביל לבחון אותך. לא אותם. — היא גירדה לו מאחורי האוזן, והוא עצם עיניים לרגע, תחתון סנטרו רוטט מגרגור. — שום מלאך לא מוריד אנשים לגיהנום. הם עושים את זה לעצמם. אבל מישהו צריך לסנן את מי שכן ראוי. אתה בדיוק מסוגל.
היא יישרה את גבה. המסדרון החל להתעמעם.
— עכשיו לך. השער לגן נפתח לך, חמוד. באמת. בלי אותיות קטנות. לך.
שום־דבר לקח צעד נוסף אחורה. מביט בה.
— לא.
— שוב פעם? — דניה הרימה גבה.
— הגן יכול לחכות, — אמר שום־דבר, קולו נמוך אבל יציב. — אני רוצה לחכות כאן. עד שהם יגיעו. אולי מישהו מהם, איפשהו, יתכופף. אולי מישהו, סתם מישהו, יראה חתול ברחוב, וייזכר. וייתן חתיכת לחם. אולי.
דניה הביטה בו ארוכות.
— תדע לך, — היא אמרה לבסוף, — נדיר למצוא חתול טיפש כמוך. אבל עוד יותר נדיר למצוא חתול טוב. — היא פסעה לאחור, וקווי המתאר שלה החלו להתמוסס. — חכה. אני אבוא לבקר. תביא סרדינים.
השמים שמעל רחוב דיזנגוף נצבעו ורוד־אפור, אור ראשון של בוקר. גשם קל טפטף על האספלט. על המדרכה, כפות מקופלות, ישב חתול אפור קטן. עיניו פקוחות.
באותו רגע צעדה אישה מבוגרת, מעיל גשם מהוה על כתפיה, בדרכה לקנות עיתון. היא כמעט עברה על פניו, צעדיה מהירים. ואז נעצרה.
היא הביטה מטה. החתול בהה בה. היא ראתה את הצלעות הבולטות, את העיניים הגדולות, את הפרווה הרטובה. היא נאנחה, פתחה את תיקה האישי, שלפה חצי כריך טונה שנשאר מארוחת הערב, והניחה אותו על פיסת נייר.
שום־דבר הביט באוכל. ואז באישה.
— נו, תאכל, מתוק שלי, — מלמלה. — בחייאת, מי השאיר אותך ככה לבד בגשם?
היא התכופפה עוד, וליטפה אותו פעם אחת, על הגב.
שום־דבר גרגר. לראשונה בחייו, במודע.
האישה הזדקפה והמשיכה בדרכה. השם האחרון ברשימה הארוכה נמחק בדממה.
