העלוב והרועה הבלגי

יניב אף פעם לא ראה את עצמו כאדם שנלחם. הוא היה טיפוס שקט, כזה שנבלע בקירות. קטן, צנום, עם כתפיים שכאילו התנצלו על עצם קיומן. בצבא קראו לו "שקוף". לא בגלל שהיה בלתי נראה, אלא בגלל שכשהסתכלו דרכו, פשוט לא היה מה לראות. הוא השתחרר עם אותה תחושה מעיקה – שהחיים הם מקום לאנשים גדולים ורעשניים, והוא במקרה הטוב אורח לא קרוא.

אחרי השחרור הוא מצא עבודה כמחסנאי בסופר-פארם בשכונת פלורנטין בתל אביב. משמרות לילה, ארגזים, ברקודים. הוא אהב את השקט של המחסן, את הסדר. האנשים היחידים שראה היו הקופאיות שבאו לחפש מוצרים חסרים. הן היו נחמדות אליו. אימהית משהו. "יניב, מותק, תאכל, אתה שקוף כמו צל", הן היו אומרות ודוחפות לו קופסאות אוכל. הוא קיבל בהכנעה. ככה זה כשאין לך אמא בבית שתחכה לך.

אמא שלו נפטרה שנה קודם לכן. אבא שלו מעולם לא היה בתמונה. הוא נותר לבד בדירה הקטנה בדרום העיר, עם חשבונות החשמל ועם הרגליים הדקות שלו שבלטו מתחת למכנסיים קצרים. הוא השלים עם הבדידות. אפילו התנחם בה. עד שנכנסה לחייו שירה.

שירה הייתה הקופאית החדשה. היא לא הייתה סתם אישה. היא הייתה תופעה. גבוהה, חסונה, עם קול שהדהד מהקופה הראשונה ועד למדפי החיתולים. היה לה צחוק מתגלגל ומבט חודר שלא קיבל "לא" כתשובה. יניב התאהב בה מהרגע הראשון, או ליתר דיוק, מהרגע הראשון שהוא חטף ממנה מטח צעקות על כך ששלח אותה לחפש בטעות דגם לא נכון של סבון.

הוא היה בטוח שהיא לא רואה אותו ממטר. איזה סיכוי יש לעש כמוהו מול אור זרקורים כזה? אבל לחיים, מסתבר, יש חיבה לסיטואציות אבסורדיות.

זה קרה ביום שישי בצהריים. יניב עמד בתור לקופה של שירה, אוחז בבקבוק מיץ תפוזים. פתאום התפרצו לתור שני ערסים חצי מבוסמים מקבוצת כדורגל מקומית. הם הדפו אותו הצידה בקלות, כאילו הוא עשוי מנוצות. "זוז, ג'וק," אחד מהם בהה בו. "אתה תשלם אחרינו."

הביטחון העצמי של יניב התאדה מיד. אבל אז שירה הרימה את הראש. "רגע, לא הבנתי, מי הזמין פה חיות?" היא נבחה. "תחזרו לסוף התור לפני שאני אעיף אתכם מהחנות עם המגב הזה." השניים קפאו. מול שירה, אפילו הבריונים הכי קשוחים נראו כמו תלמידים שנשלחו למנהלת. "לא רצינו בעיות," הם מלמלו בנסיגה. שירה נעצה בהם מבט נוקב ואז הפנתה חיוך רך ליניב. "בוא, מותק. תשלם. ואל תיתן לאף אחד לדרוס אותך, אתה שומע?"

הוא היה יכול להיעלב מהרחמים. אבל לבו התרחב. היא הצילה אותו. היא קראה לו "מותק". מאותו יום, שירה הפכה להיות הצל שלו. או יותר נכון, הוא הפך להיות הצל שלה. היא הייתה מביאה לו קופסאות אוכל, מתקשרת לבדוק מה שלומו, אפילו קבעה לו תור לספר. הרומן היה סוער. היא תמיד הובילה, תמיד החליטה, תמיד דיברה. הוא פשוט נסחף בזרם החזק שלה. בתוך חצי שנה הם התחתנו באולם אירועים קטן.

הטעות התבררה מהר מאוד. שירה לא חיפשה בן זוג. היא חיפשה פרויקט. מפקדת בבסיס, עכשיו חיפשה על מי לפקד גם בבית. היא לא ביקשה – היא דרשה. היא לא העירה – היא צעקה. יניב ניסה לרצות. הוא שפשף את הרצפה עד שנשרו לו הידיים, בישל לפי מתכונים מדויקים. אבל שום דבר לא הספיק. "תגיד, יניב, אתה בן אדם או מפית?!" היא הייתה צועקת. "למה אתה לא יכול לעשות דבר אחד כמו שצריך?"

האהבה הלכה והתפוגגה, טיפה אחר טיפה, עד שהגיע הלילה ההוא. יניב חזר מותש מעוד משמרת מפרכת, אבל שירה חיכתה לו באגרופים קפוצים. על השיש במטבח שכבו שברי ספל קרמי. "הספל של סבתא שלי!" היא רעדה מזעם. "הספל היחיד שביקשתי לא לגעת בו, אתה צריך להרוס לי גם את זה, כן?!"

"אני… לא התכוונתי," הוא גמגם. "אני אמצא אחד כזה באיביי, אני-"

הוא לא הספיק לסיים. אגרופה של שירה נחת על כתפו. מספיק חזק כדי להכאיב. "אתה אפס!" היא צרחה. "עלוב, חסר תועלת. בשביל מה אני צריכה אותך בכלל?!"

יניב קפא. המכה לא הייתה חזקה מספיק כדי לשבור לו עצם, אבל היא בהחלט שברה לו את האידיאלים. היא גמרה לו את התקווה. "די," הוא אמר בשקט, אבל בקול שמעולם לא שמע אצלו. "אנחנו גמורים. נגמר."

הוא קם והלך, נוטש מאחוריו את הספל השבור ואת האישה שנשבע לאהוב. הוא קיבל על עצמו נדר – לעולם לא לתת לאף אחד להתקרב אליו שוב. הלב האנושי הוא מלכודת, והוא כבר נכווה מספיק.

גבי מעולם לא הבין מה הבעיה של האנשים. הוא היה כלב יפהפה. רועה בלגי מסוג מלינואה עם פרווה כהה ועיניים אינטליגנטיות. שלושים קילו של שרירים, אנרגיה ורצון טוב. אבל הוא גם היה, איך לומר, "יותר מדי". יותר מדי מהיר, יותר מדי חזק, יותר מדי היפראקטיבי. אנשים חלמו על כלב משטרתי, אבל קיבלו טורנדו בסלון.

הבעלים הראשון קנה אותו כגור מתוך גחמה, ואחרי חודש מכר אותו לחבר. "הוא לא נובח על פורצים, הוא קורע ספות ומקפץ על הקירות," הוא התלונן. החבר, בחור צעיר בשם רונן, חשב שיהיה מגניב לגדל כלב שמירה. אבל גבי סירב לנבוח על הגנב הנכון. הוא נבח על מזגנים, על תריסים מתנדנדים, על צפרדעים בחצר. "כלב דביל," הטיח בו רונן והעיף אותו לידית הדלת. "אתה אוכל כמו סוס ולא שווה גרוש."

גבי עבר ידיים כמו מכתב חוזר. מישהי מבוגרת ניסתה לאמץ אותו. גבי הבטיח לעצמו להיות כלב טוב. אבל כשהאישה נפלה אחרי שהחליק בשלולית בזמן טיול, היא נבהלה. "הוא הפיל אותה," הם לחשו. "כלב אלים." וכך, גבי מצא את עצמו שוב בכלוב, מחכה לידיעה הבאה.

הדפיקה בדלת של רונן באה בדיוק בזמן. יניב, חבר ילדות ותיק, הגיע לבקר אחרי שנעלם חודשיים. "שמעתי שהתגרשת," אמר רונן. "שב, תשתה משהו. תראה איזה באסה, גם אני רוצה להתגרש, אבל מהכלב." הוא סיפר ליניב על הרועה הבלגי הרע מזג ששוכב בפינה.

יניב הסתכל על גבי. גבי הסתכל על יניב. הכלב ראה אדם קטן, כחוש, עם עיניים עצובות שזיהו מיד אסון משותף. "גם הוא לא סטנדרטי," חשב גבי. "גם הוא כנראה לא התאים לאף אחד."

"אז תמסור אותו," אמר יניב. "אל תענה אותו."

"קח אותו אתה!" רונן נאחז ברעיון. "אתה גר לבד. יש לך דירה ריקה. קח אותו לחודש ניסיון. אולי תאמנו אחד את השני."

יניב היסס. "אני לא יודע כלום על כלבים."

"והוא לא יודע כלום על בני אדם," צחק רונן. "זוג מושלם."

גבי, בלי לבזבז זמן, קם, התמתח, ניגש ליניב והניח ראש כבד על הברך שלו. "אני מבטיח להיות בשקט," אמר המבט שלו. "רק תוציא אותי מכאן." יניב נאנח. "טוב. בוא, ענק. נלך הביתה."

המסע התחיל בקשיים. גבי קפץ על הספה, כרסם שלט, והשתין על המרצפות מהתרגשות. אבל הוא מעולם, ולו לרגע, לא נהם. באותו לילה, יניב ישב על הרצפה, כי גבי סירב לרדת מהספה היחידה בדירה. "אני פראייר," מלמל יניב, והביט בכדור הפרווה השחור. "וגם אתה פראייר. אז בוא נסתדר, שלא יגידו."

הניסיון הצליח מעבר למשוער. הם התחילו ללכת למגרש האילוף בפארק הירקון. יניב, שהיה נבלע מקירות, גילה שלפתע, כשיש לידו כלב במשקל שלושים קילו זקוף אוזניים, אנשים מסתכלים עליו. לא דרכו. עליו. ומדברים אליו. גבי אילץ אותו לצאת, לנשום אוויר, לפגוש את העולם שוויתר עליו. "שב," היה אומר יניב בקול רועד, וגבי היה מתיישב, מקבל חטיף ומלקק לו את היד.

ערב אחד, במגרש הכלבים, גבי החליט לסטות מהפקודות. הוא רץ לשיחים, מושך את יניב מאחוריו. ושם, מעבר לגדר, עמדה בחורה צעירה עם כלבת גולדן רטריבר מבולגנת להפליא. "סליחה, סליחה!" התנשף יניב, מנסה לעצור את גלי. "הוא בדרך כלל ממושמע, אני לא יודע מה נכנס בו."

הבחורה צחקה. היה לה צחוק עדין, שונה לגמרי ממה שהכיר. "נראה לי שנכנסה בו האהבה," היא אמרה והצביעה על שני הכלבים שמרחרחים זה את זה בהתלהבות. "אני דנה, וזאת צ'ילי." יניב היה יכול לברוח. פעם הוא היה בורח. אבל גבי, הכלב ה"בעייתי", חסם את דרכו. הוא דחף את יניב קדימה.

"אני יניב," הוא אמר בפעם הראשונה בלי לגמגם. "ואני מתחיל לחשוב שהכלב שלי אולי לא כזה אסון."

והם עמדו שם, ארבעה יצורים לא מושלמים בעליל, בתוך שקיעה כתומה של תל אביב. גבי הביט ביניב, שוב מניח את הראש על הברך, אבל הפעם לא כהבטחה לשקט. הפעם זאת הייתה דרישה. "נו," אמר זנבו המתנופף, "תמשיך מכאן. אני כבר עשיתי את העבודה שלי."