HE
— ביטלתי את הטיסות, לירון. אמיר אמר את זה בלי להרים את העיניים מהטלפון. לירון עמדה יחפה על השטיח בסלון, בידה הימנית בגד ים חדש בצבע טורקיז שעוד
בערב שישי אחד, בסוף משמרת של ארבע עשרה שעות, הגעתי למגדל *סי וואן* בהרצליה פיתוח. אני עובד בחברת האבטחה של המתחם כבר שבע שנים. הפנטהאוזים שם — לא
מעולם לא חשבתי שבגיל 58 אמצא את עצמי במבחן קבלה, במיוחד לא אצל גבר שאמור להזמין אותי לארוחת ערב. קוראים לי אורית, יש לי עסק קטן לניקיון בתים
בשמונה חודשים בתפקיד, טל עוד לא ראתה מישהו מקבל החלטה כל כך ברורה. כל יום, חמש-עשרים וחמש. המקלדת נלחצת בפעם האחרונה, הדו״חות מיושרים בזווית ישרה, העט נכנס למגירה,
עד שהגיעה יעל. הם נפגשו בתור לקופת חולים בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא עמדה לפניו עם ארגז מלא בציוד אמנות, ולפתע התחתית שלו התפרקה. מכחולים, צבעי שמן ופחיות
יַעֵל דחפה את הדלת וכבר מהמסדרון קלטה את הריח – כָּמוֹן, פַּפְּרִיקָה מתוקה וּבָשָׂר שֶׁל עוֹף שֶׁמִּתְבַּשֵּׁל לְאַט. הריח שֶׁל יַלְדוּת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּבֵית אִמָּא בְּעֶרֶב סֵדֶר פֶּסַח.
הגשם הראשון של נובמבר תפס את רותי בדיוק מול המרקחת ברחוב החשמונאים. לא גשם רציני — טפטוף קר שחדר בין בנייני השיש הישנים של שכונת כרמליה בחיפה, והריח
הדף היה עדיין חם מהמדפסת כשד"ר רונן בן-שבת סגר את הדלת מאחוריו. עשרים ושתיים שנה במסדרונות המחלקה הכירורגית בבית החולים רמב"ם. עשרים ושתיים שנה שבהן קפץ ממיטתו באמצע
– תסתכלי, אפילו הכלב של השכנים לא היה נוגע בקציצות האלה. – הקול של רבקה, החמה שלי, הכה באוויר המטבח כמו גרזן. עמדתי ליד הכיריים, גב הזיעה שלי
פתח בדלת המרפסת מעולם לא הייתי טיפוס של בגידות. דווקא ההיפך. תשאלו את מיכל. שתים עשרה שנה אנחנו ביחד, ועד אותו ערב בחודש אוגוסט, היא היתה מתארת אותי