HE
מרדכי אבוטבול הקים את המספנה הקטנה שלו בנמל אשדוד עוד לפני שהילדים נולדו. שם מתכת חם, זפת, מלח ים – זה היה הבית שלו יותר מהדירה ברחוב הרוגוזין.
יעקב בן שבעים ואחת עמד על הסיפון של "רות השנייה", הסירה שקרויה על שם אשתו המנוחה, והביט בים שהשתנה מכחול לאפור ברגע אחד, כמו מישהו כיבה מתג. שלושים
הייתי אמור להתחתן עם אישה שמעולם לא ראיתי את הפנים שלה. גם עכשיו, כשאני אומר את זה בקול, זה נשמע לי הזוי. קוראים לי איתמר שגיא, אני בן
היינו אמורים לעמוד תחת החופה בשעה שבע בערב, במלון "דן פנורמה" בחיפה, עם נוף לים שכבר הצטבע בכתום. אני דניאל הרצוג, בן שלושים ושבע, מהנדס תוכנה, ומה שהיה
בשעה עשר בבוקר, ערב פסח, אבא שלי חנה את הפיג'ו הלבן ליד הבניין שלנו ברחוב ששת הימים, ומהתא האחורי הוציא ארגז פלסטיק ירוק מלא. הוא נראה גאה, כאילו
— לטפל בזה? ממה, אבי? אתה יודע כמה עולה הטיסה לילדים לרודוס בקיץ הזה? מירי צעקה. עמדה באמצע המטבח בשכונת נווה שאנן, עם סינר עדיין קשור מסביב למותניים,
הבן שלי החזיר לי מגנט מכרתים. בית לבן עם גג כחול, ים ברקע, כתובת "Crete" באותיות זהב. עמדתי במסדרון שלהם, ביד אחת מקל הליכה, בשנייה חתיכת קרמיקה מצוירת,
— רותי! רותי, בואי מהר, יש חתול על העמוד! — הצעקה של מירית באה מעבר לגדר, בשעה שמונה בבוקר בערך, כשהשמים עוד היו אפורים מהחורף. רותי יצאה מהבית
כשהתינוקת שלנו מלאה חודש, הגיעה אמא של אמא שלי לבקר. היא ישבה שעתיים באוטובוס 480 מבאר שבע לתל אביב, עם שקית ניילון של עוגת שמרים עוד חמה מהתנור.
קוראים לי רון פרץ, בן שלושים ואחת, טכנאי מיזוג אוויר בבאר שבע. אני כותב את זה כי מישהי צריכה לשמוע גם את הצד שלי – לא רק מה