חתול על עמוד חשמל ברחוב הרוגוזין

— רותי! רותי, בואי מהר, יש חתול על העמוד! — הצעקה של מירית באה מעבר לגדר, בשעה שמונה בבוקר בערך, כשהשמים עוד היו אפורים מהחורף.

רותי יצאה מהבית במגפיים על כפכפים, בלי לסגור את החלוק.

— איזה עמוד? מה קרה?

— העמוד ליד התחנה. תראי — יש שם חתול תקוע. שחור. זה לא שלך במקרה?

רותי עצרה. הבוקר הזה היא פתחה את הדלת האחורית להוציא את הזבל, וקוקי — ככה קראו לו, כי הוא תמיד קירקר כמו תרנגול כשהיה רעב — יצא לה בין הרגליים החוצה. היא לא רדפה אחריו. חשבה שיחזור עד הצהריים, כמו תמיד.

— אלוהים… זה קוקי.

הן רצו יחד ברחוב הרוגוזין, עבר בית הכנסת הקטן, עד לעמוד החשמל שליד תחנת האוטובוס. באמת: משהו שחור היה תלוי שם, גבוה, בין הכבלים והמבודדים הקרמיים הלבנים, ובקושי זז.

— קוקי! רד משם, מה אתה עושה שם למעלה?! — צעקה רותי, כאילו החתול יכול להבין ולפתור את זה בעצמו.

— את חושבת שהוא עלה בשביל הכיף? הוא תקוע, רותי. תראי, הרגליים שלו תלויות, הוא לא זז.

וכאילו לאשר את דברי מירית, קוקי געה געיה חלושה, ארוכה, כמעט אנושית.

בדיוק אז עבר שם יוסי, השכן מהבית עם החזית הכחולה, עם שקית לחם טרי מהמאפייה של אבו-חסן.

— תעזור לנו לרדת אותו, יוסי, בבקשה!

יוסי הרים את הראש, הביט, ונרתע.

— אני? לטפס על עמוד חשמל? עם המתח שיש שם? תשכחי מזה. זה לא כמו לטפס על עץ.

— אז מה עושים? — שאלה רותי, כפות ידיה לחוצות זו בזו.

מירית כבר חייגה. קודם לחברת החשמל.

— שלום, יש לנו חתול תקוע על עמוד ברחוב הרוגוזין, בבקשה תשלחו מישהו—

— גברתי, אנחנו מטפלים בתקלות חשמל, לא בחילוץ בעלי חיים. תתקשרי למכבי אש.

חייגה 102.

— כבאית מרכזית, שלום.

— יש חתול תקוע גבוה על עמוד חשמל, הוא לא יכול לרדת—

— אנחנו יוצאים לשריפות ולכליאת אדם, גברתי, לא לחתולים. מצטער.

מירית הורידה את הטלפון, נשמה עמוק, והביטה ברותי.

— לא באים.

— אז מה, נשאיר אותו שם עד שהוא יפול?

— הוא לא יפול, רותי, הוא תקוע. הוא ימות שם מקור, או מהחרדה.

רותי משכה את שרוול החלוק שלה מטה, כמו מנסה לכסות משהו. — שלוש מאות שקל זה מה שנשאר לי עד המשכורת. אני לא יכולה סתם לחייג למישהו.

— מי דיבר על לשלם? קודם שיבואו, אחר כך נראה.

— תמיד ככה זה מתחיל, "אחר כך נראה".

ואז מירית נזכרה. לפני חודשיים ראתה מודעה בפייסבוק, קבוצה מקומית של "חילוץ בעלי חיים – השרון". שמרה את המספר בטלפון בלי סיבה מיוחדת, סתם, ליתר ביטחון. עכשיו הוציאה אותו, בעודה מביטה ברותי בזווית העין.

ענה קול גברי, רגוע.

— חילוץ בעלי חיים, שלום.

— יש לנו חתול תקוע גבוה על עמוד חשמל ברחוב הרוגוזין, זה לא בעיר, זה ביישוב קטן ליד—

— אני יכול להגיע, אבל זה יעלה שלוש מאות שקל, זה כולל את הנסיעה והציוד. אני איש אחד, עצמאי, לא עמותה.

מירית כיסתה את המיקרופון ביד. — שלוש מאות שקל. אתה שומע?

רותי לא ענתה. הביטה בעמוד, בכתם השחור שכמעט לא זז יותר.

— בסדר, בבקשה תבוא — אמרה מירית לטלפון, בלי לחכות לתשובה מרותי.

אחרי כשלושים וחמש דקות הגיעה טנדר לבנה מאובקת, ועל הדלת מדבקה עם ציור של כלב וחתול. ירד ממנה בחור צעיר, בערך גיל שלושים, עם רתמה על החזה ותיק כלים על הכתף.

— שלום, אני דודו. איפה החתול?

רותי הצביעה למעלה. דודו הרים את הראש, השווה מרחקים, ואמר בשקט:

— זה גבוה. הוא תפוס במבודד, נראה לי.

— אתה בא לדבר או לעבוד? — רותי כבר לא הצליחה לעצור את עצמה, הרגליים שלה קפואות בתוך המגפיים.

מירית תפסה אותה בזרוע.

— רותי, תני לו לעבוד.

דודו לא ענה. הוא פתח את דלת ההגה של הטנדר, הוציא סולם טלסקופי מתקפל וחגורת בטיחות, לבש כפפות עבות, וטיפס בזהירות, שלב אחרי שלב, בלי למהר.

מלמעלה נשמע קולו:

— בסדר, בוא'נה, בוא'נה קטן… אני כבר מוציא אותך.

חמש דקות עברו. דודו משך בעדינות בקצה כבל, וקוקי משך בחזרה, נבהל, וכף רגלו האחורית החליקה מהמבודד. הוא נתלה שנייה שלמה בציפורניים לבד, מנופף באוויר, וגעה בקול שנשמע עד למטה כמו צרחה.

— תפוס אותו! — צעקה רותי, ונעצה ציפורניים בזרוע של מירית בלי לשים לב.

— אני רואה אותו, אני רואה — ענה דודו, וידו זינקה ותפסה את החתול בעורף הרגע לפני שנפל. משהו נצץ קרוב לכבל, ניצוץ קטן כחלחל, ודודו קפא במקומו שנייה, בודק אם הזרם עבר דרכו. — טוב. טוב, אני בסדר. הוא בסדר.

עשר דקות עברו. עשרים.

— טוב? — קראה רותי מלמטה, קולה כבר לא כועס, רק דק.

— זה מסובך. בית החזה שלו נתקע בין הכבל למבודד. אני צריך לפרק חלק מהמערכת בלי להזיז את הקו, אחרת אני מקבל התחשמלות. שנייה.

מירית עמדה עם היד על הפה. גם השכן, יוסי, נשאר לצפות מרחוק, עם שקית הלחם עדיין בידו, כי שכח לגמרי שהוא בדרך הביתה. אישה מבוגרת עם עגלת קניות עצרה גם היא, שאלה מה קורה, ונשארה לחכות בלי מילה. מישהו למעלה בבניין השכן פתח תריס וצילם בטלפון.

בערך אחרי ארבעים דקות בסך הכול, קרה משהו: קוקי, שכבר לא נאבק, פתאום השתחרר בבת אחת, כאילו נשלף מהעמוד. דודו תפס אותו בשתי ידיים, החזיק אותו קרוב לחזה, ורגע אחד עמד בלי לזוז, רק נושם, לפני שהתחיל לרדת לאט מהסולם, מדרגה מדרגה.

למטה, הוא שם את קוקי בתוך כלוב הובלה קטן.

— הוא בסדר, רק בהלם. תיקחי אותו לווטרינר לבדיקה, ליתר ביטחון. ולא לתת לו לצאת לבד יותר, בייחוד לא לגגות ולעמודים.

רותי לקחה את הכלוב, פתחה אותו, והוציאה את קוקי בשתי ידיים. הוא היה רדום, כבד, לא ניסה להתנגד.

— תודה, תודה רבה — אמרה מירית.

— כמו שסיכמנו, שלוש מאות שקל — אמר דודו, בלי מבוכה, כי זו הפרנסה שלו.

רותי הרימה את הראש מהחתול.

— איזה שלוש מאות שקל? אני לא הזמנתי אותך. היא הזמינה — הצביעה על מירית.

— רותי, את יודעת בדיוק מה קרה. עמדת שם. שמעת אותו. — מירית הרגישה את הפנים שלה מתחממות. — אמרתי לך בפה מלא כמה זה יעלה, ואת לא אמרת מילה.

— לא אמרתי כלום כי לא היה לי כוח להתווכח מול עמוד חשמל עם חתול תלוי עליו. זה לא אומר שאני משלמת.

— אז מה, אני צריכה לשלם על החתול שלך מהכסף של המכולת שלי?

— אף אחד לא ביקש ממך לשלוף כרטיס אשראי, מירית. את תמיד ככה, מחליטה בשביל כולם ואז מגישה חשבון.

— אני מחליטה בשביל כולם? הוא היה תלוי בציפורניים באוויר, רותי! עוד רגע והוא היה נופל!

רותי לא ענתה. חיבקה את קוקי חזק יותר, כמעט חונקת אותו, והוא געה בקול קטן של מחאה.

— אני לא ביקשתי מאף אחד לטפס לשום מקום. שיגבה ממי שהזמינה.

היא אספה את הכלוב הריק, החזיקה את קוקי צמוד אליה, והלכה הביתה בלי להביט אחורה. מירית עמדה שם, עם דודו, מול הטנדר, הידיים שלה עוד רועדות מעט.

— אני מצטערת. באמת. אני לא מבינה מה קרה לה.

דודו משך בכתפיים, כבר אוסף את הציוד לתא המטען.

— לא נורא, קורה. העיקר שהחתול בסדר.

— בואו, שב רגע, אני אכין קפה. הידיים שלך בטח קפואות אחרי כל זה.

הוא לא סירב. בבית של מירית, ליד התנור הדולק, הוא שתה קפה הפוך והיא הביאה עוגת שמרים שאפתה בבוקר. היא הוציאה מהארנק שלושה שטרות של מאה שקל, שהיו מיועדים למכולת של השבוע, ותחבה לו אותם ליד.

— לא צריך, באמת.

— קח. מגיע לך. אתה עושה עבודה שאף אחד אחר לא מוכן לעשות.

*

שלושה ימים אחר כך רותי לקחה את קוקי לווטרינר ברחוב הרצל, לבדיקה. אמר שהכל תקין, רק חבורה קלה בצלעות. שילמה מאתיים ועשרים שקל על הביקור, בלי לפצות פה, ובדרך חזרה עברה ליד הבית של מירית בלי להאט את הצעד ובלי להביט לכיוון החלון.

באותו ערב מירית פרסמה בקבוצת הוואטסאפ של הרחוב תמונה של דודו על הסולם, עם המילים: "תודה לחילוץ בעלי חיים השרון, בלי שאלות מיותרות, בלי לוותר על התשלום שמגיע להם." רותי ראתה את ההודעה. לא הגיבה. לא התקשרה. פשוט חסמה את הקבוצה מהטלפון שלה, וסגרה את הדלת האחורית של הבית שלה במפתח — משהו שלא עשתה כל השנים הקודמות — כדי שקוקי לא יצא יותר לבד לרחוב. המפתח נשאר תקוע במנעול כל הלילה, כי לא היה לה איפה אחר לשים אותו.