— לטפל בזה? ממה, אבי? אתה יודע כמה עולה הטיסה לילדים לרודוס בקיץ הזה?
מירי צעקה. עמדה באמצע המטבח בשכונת נווה שאנן, עם סינר עדיין קשור מסביב למותניים, ומנפנפת בידיים כאילו מגרשת זבוב. אבי ישב על הכיסא ליד השולחן, הראש מורכן, ושתק. על הכיריים התבשל משהו שכבר שכחו ממנו — ריח שרוף התפשט באיטיות בדירה, ואף אחד לא זז לכבות את הגז.
***
— אבי, שוב רע לך? לקרוא לאמבולנס?
— לא, אתי, לא צריך. שב רגע.
הוא התיישב על ארגז מתחת למדרגות, שם דוד השרברב היה משאיר את הכלים. נשם בכבדות, יד על החזה.
— עוד חמש דקות ויעבור.
אתי מנקה בבניין המשרדים ברחוב הנמל כבר תשע שנים. את אבי היא מכירה משם — הוא שומר לילה במפעל האריזה הסמוך, בא כל בוקר לפני שהיא מסיימת משמרת, קונה קפה שחור בפחית מהמכונה ליד השער ומחכה שיירגע.
ההתקפים האלה חזרו בתדירות שהלכה וגדלה, תמיד ברגע הכי לא נוח. אבי עשה כל שביכולתו שאיש לא ישים לב. עד הפנסיה נשארו לו שנתיים, ולוותר על העבודה הוא לא התכוון. איך אפשר לוותר? פעם, כשהרגל שלו הייתה בגבס אחרי נפילה מהסולם, ומירי כמעט הביאה את עצמה להתקף לב מרוב כעס:
"אבי, כמה אפשר לשכב ככה כמו גזע עץ? תפסיק להתחזות, לך תעבוד, מספיק לשבת בבית!"
הוא היה מעדיף ממש לצאת לעבודה — רק שהגבס לא איפשר. עבד הרבה, גם בשישי-שבת, כי היו צריכים כסף בשביל כל מה שמירי רצתה: מעיל עור חדש, עגילי זהב, טלוויזיה ענקית לסלון. ושני בנים, גיל ורונן, ששניהם עדיין "מתבססים" ותמיד צריכים תוספת. כשחברים לעבודה אמרו לו "אבי, תחזיק מעמד, עוד שנתיים ואתה בפנסיה", הוא רק חייך חיוך עצוב.
לא, לא ייתנו לו לנוח בפנסיה. זה הוא ידע.
מי שבאמת דאגה לו זו הייתה אתי. אהבה בו את העקשנות הזאת, ובעיקר — הצטערה. הצטערה כי המשפחה שלו לא ראתה בו בן אדם, אלא מכונה שמפיקה כסף. הם לא ראו כמה קשה זה בא לו. הם גם לא רצו לראות. כשהיה לו רע, אתי הביאה כדורים מבית המרקחת בפינת הרחוב, החביאה אותו בחדר האחסון שלה שעה, כיסתה אותו בשמיכה ישנה שהייתה שם עוד מהניקיון הקודם.
"ככה בן אדם צריך להתחתן," חשב אבי, מביט בה מכסה אותו. אבל מה הטעם להצטער עכשיו. החיים כבר כמעט נגמרו, אין טעם לשנות דבר.
— אבי, אולי בכל זאת תספר למירי על הבעיה בלב? כמה אפשר לשתוק?
הוא הניד בראשו בשלילה. ידע שאם יספר, שום דבר טוב לא יצא מזה. אולי אפילו יזרקו אותו החוצה — מי צריך אותו, חולה ובלי כסף.
— באמת הכסף שווה יותר מהחיים? הם יהיו מרוצים אם יקרה לך משהו? אם פשוט לא תהיה?
— אתי, אל תקברי אותי מוקדם מדי, אני עוד חזק כמו סוס.
חודש אחרי השיחה הזאת, אבי קרס שוב במשמרת. הפנים הלבינו, נשם בקושי. אתי כל כך נבהלה שקראה לאמבולנס בניגוד לבקשתו המפורשת. וכשהוא סירב לאשפוז, היא הלכה למנהל, יוסי כהן, וסיפרה הכול.
יוסי קרא לאבי למשרד, דיבר איתו בשקט אבל בתקיפות, והחתים אותו על מכתב פיטורים.
— אבי, החיים יקרים יותר מהכול. תשמור על עצמך.
אתי ליוותה אותו עד השער. אבי לא הביט בה אפילו פעם אחת. בגד בו — ביקש ממנה לא לקרוא לאמבולנס, לא לספר למנהל, והיא עשתה בדיוק את זה.
"מה אני אגיד עכשיו למירי? היא תאכל אותי חי."
— אבי, מה עם הכלב? — קרא לו השומר במשמרת הבוקר, זאב.
— אני אאכיל אותו בערב.
— לא, אתה לא מבין… אותו החזיקו פה רק בגללך, כי אתה ביקשת. עכשיו מי יטפל בו?
— תזרקו אותו?
— אבי, אתה יודע שהייתי משאיר אותו בשמחה, אבל המנהל אמר שלא יהיה כלב בשטח.
אבי ניגש אל הכלב שלו — כלבלב שמצא ליד המכולות בשכונה לפני חמש שנים וגידל, קרא לו "פיצי'". הוא העביר יד על ראשו, הביט בו ארוכות, כמו אבא מביט בילד.
— נו, פיצי'. בוא נלך הביתה.
הכלב כישכש בזנב ונבח קצרות, כאילו אמר: "עם הבעלים אפילו לקצה העולם." והם הלכו. זאב עמד עוד זמן מה והביט אחריהם. חבל היה לו על אבי, וחבל על הכלב. אבל מה אפשר לעשות, זה החיים.
***
— למה אתה כל כך מוקדם היום? — התנפלה עליו מירי ברגע שראתה אותו בפתח הדירה.
אבי שתק, לא ידע איך לפתוח. הוא נמנע עד הרגע האחרון מלספר לה שעומדים לפטר אותו.
— ומי זה איתך? השתגעת, לגרור כלב הביתה? מאיפה לקחת אותו? מה בכלל קורה פה?
— מירי, בבקשה, אל תתעצבני, בסדר?
— טוב, התחלה יפה. ידעתי שממך אין לצפות לשום דבר טוב.
— פיטרו אותי…
— אלוהים! על מה? מה עשית, אבי?
— לא עשיתי כלום. פשוט יש לי בעיות בריאות, בגלל זה פיטרו.
— איזה בעיות בריאות? עליך אפשר לחרוש מבוקר עד ערב! אתה משקר לי עכשיו?
— לא, לא משקר. ככה יצא. לאחרונה לא מרגיש טוב. אתמול קראו לי אמבולנס. הרופאים אמרו שיש בעיה בלב. צריך לטפל.
— לטפל? ממה, אבי? אתה יודע כמה עולה הטיסה לילדים לרודוס בקיץ הזה?
מירי הייתה בזעם. צעקה על בעלה, נופפה בידיים, קראה לו בשמות לא יפים. הוא הרכין את הראש ושתק.
— ואת הכלב הזה תוציא מהדירה מיד! שמעת? עוד תלך אחריו לרחוב!
אבי הנהן ויצא מהדירה. במורד המדרגות הרגיש כאב עז בחזה ונשען על הקיר כדי לא ליפול. פיצי' הביט בו בדאגה וליקק לו את הידיים.
— אל תדאג, עוד רגע יעבור, — אמר לכלב שלו.
בחוץ עמד והביט סביבו. "מה עושים איתך עכשיו?" הביט בפיצי'. "לא יכול פשוט להשאיר אותך ברחוב…"
באותו לילה אבי לא חזר הביתה. מירי והבנים התקשרו שוב ושוב, אבל הוא לא ענה. שוטט עם פיצי' ברחובות חיפה עד הבוקר — ירד לכיכר פריז, עלה בכביש חיפה-עכו לאורך הים, ישב שעה שלמה על ספסל מול המפרץ וצפה באוניות המשא מהבהבות באור רחוק.
כשהגיע לבניין בבוקר, גיל ורונן חיכו לו ליד הכניסה.
— אבא, איפה היית?! אמא כמעט קיבלה התקף. איך אפשר ככה?
הוא לא ניסה להסביר. גם ככה לא יבינו. למה לבזבז אוויר לשווא.
— תשמע, אבא, — ניגש אליו רונן. — אמא סיפרה שפיטרו אותך מהעבודה.
— כן, פיטרו, כי…
— אנחנו עם גיל מצאנו לך מקום, באתר בנייה בקריית אתא, שומר לילה — קטע אותו רונן. — אפשר גם להביא את הכלב לשם. מה אתה אומר?
— כן, אבא, שנתיים נשארו לפנסיה. תחזיק איכשהו — הוסיף גיל את שלו.
"שומר אז שומר…" חשב אבי והסכים. בעיקר בגלל הכלב, שלא רצה להשאיר ברחוב.
הבנים לקחו אותו לאתר, סידרו את העבודה, ביקשו מהפועלים להזיז את המחסנית הישנה קרוב יותר לפחון של השומר בשביל הכלב, ואחר כך הביאו את אביהם הביתה. מירי דיברה איתו דרך שיניים חשוקות, אבל לא הסתירה את השמחה שהבעל שוב יביא כסף הביתה.
— רק תדע, אם יציעו לך משמרות נוספות, אל תסרב. אתה יודע כמה אנחנו צריכים כסף עכשיו.
אבי הנהן. כמובן, הוא יעשה הכול בשביל המשפחה.
— הנה, אספתי לך קצת אוכל. ואת הכלב תאכיל בעצמך, סליחה. עליו לא אבזבז.
בערב אבי כבר היה באתר. כל הלילה ישב בחוץ ליד הפחון, חילק עם פיצי' קציצות בלי טעם וסיפר לחבר הנאמן על חלום ילדות.
— אתה יודע, כשהייתי ילד ברחוב הרצל, הייתי מסתכל על היונים על הגג ורוצה ללמוד לעוף.
אבי חייך.
— תמיד דמיינתי איך אני מתרומם, עף בין העננים, מנסה לגעת בשמש עם היד. אחר כך גדלתי, והחלום נשאר חלום. רחוק כמו כוכב בלילה. ועכשיו, מסיבה כלשהי, שוב מתחשק לי לעוף…
אבי הרים את הראש והביט בכוכבים כמה דקות. פיצי' שכב לידו, נצמד לרגליים, גם הוא הביט למעלה. כל כך שקט היה לו בלב באותו רגע.
שלוש שעות לפני עלות השחר פיצי' פתח ביללה ארוכה. כל כך הרבה כאב היה בקול הזה. כל כך הרבה עצב.
כשהגיעו הפועלים בבוקר וניגשו לאבי לומר שלום, הוא כבר לא נשם.
קברו אותו כעבור שלושה ימים, בבית העלמין בכרמל. בעודה עוזבת, מירי הביטה בתמונה שלו על המצבה ואמרה בשקט:
"ידעתי שאתה בן אדם שלא אפשר לסמוך עליו."
בהזכרה של שבעה ימים לא בא איש. על הקבר הטרי לא היה זר אחד מקרובי משפחה, לא פרח. רק שלט קטן, תמונה, וכלב נאמן ששכב לצדו כל הזמן הזה ולא עזב את "המשמרת" שלו אפילו פעם אחת. אפילו המוות לא הצליח להפריד ביניהם. כי אחרי הבעלים שלו, פיצי' היה מוכן ללכת עד קצה העולם — ואפילו מעבר לזה.
מדי פעם הוא נעדר לזמן קצר, אבל תמיד חזר, ולעיתים הביא איתו פרוסת לחם או עצם. וביום השלושים לפטירה הגיעה לקבר אישה עם מטפחת שחורה על הראש. פיצי' הרים את הראש, הביט בה, וכישכש בזנב בשמחה. הכיר אותה.
היא הניחה על הקבר שני ציפורנים אדומים והתחילה לבכות:
— אמרתי לך, אבי, שאסור לך לעבוד ככה. לא הקשבת לי. שתהיה לך נשמה קלה…
אחר כך ישבה על עקביה ליד פיצי', ליטפה אותו זמן ארוך, לא הצליחה לעצור את הדמעות. "הייתי צריכה להזמין אותו אליי," הענישה את עצמה בליבה. אבל אז היא לא יכלה. לא רצתה להרוס משפחה — למרות שאולי לא הייתה שם משפחה בכלל מלכתחילה. רק צרכנים: גם האישה, גם הבנים, שלא תמכו באביהם אף פעם, באף דבר.
אתי חזרה לעבודה שלה בבניין ברחוב הנמל, אבל מאז יום השלושים משהו בה השתנה. היא ניגשה ליוסי, המנהל, וביקשה חופש ליום אחד — הלכה למשרד רישום המקרקעין בעיר התחתית, שם הייתה לה דירת חדר וחצי קטנה שירשה מהוריה ברחוב יפו הישן. דירה שהייתה רשומה עדיין על שם ההורים, שבה גרה כל השנים בלי לסדר את הניירת, כי "בשביל מה, מי צריך את זה."
עכשיו היא צריכה. היא ישבה מול הפקידה, פתחה תיק פלסטיק שקוף שהביאה איתה מהבית, ובו תעודת פטירה של אביה, ייפוי כוח ישן, וטופס ירושה. שילמה שמונה מאות ושבעים שקל אגרה, וביקשה לרשום את הדירה על שמה, סופית, ללא שום שותפים.
— למה בעצם עכשיו? — שאלה הפקידה, יותר מתוך שיחת חולין מאשר מתוך צורך.
— כי סוף סוף יש לי למי לפתוח דלת, — ענתה אתי.
בדרך הביתה היא עצרה בסופר בשדרות הנשיא, קנתה קופסת שימורים לכלבים ושקית עצמות. פיצי' חיכה לה ליד הדלת, כמו תמיד. היא פתחה, הניחה את הקערה על הרצפה, ותלתה על הקיר ליד הדלת מפתח נוסף שהכינה באותו יום אצל המסגר בפינת הרחוב — עותק לגמלאי בניין שכן שהציע לעזור לה כשהכלב יצטרך יציאה בשעות שהיא במשמרת.
באותו ערב מירי התקשרה. אתי ראתה את השם על המסך, לא ענתה. אחרי הצפצוף האחרון היא כיבתה את הטלפון, ישבה על הרצפה ליד פיצי', ופתחה לו את קופסת השימורים.
— מחר נלך אליו, פיצי'. אני והתעודה החדשה בתיק.
הכלב הניח את הראש על ברכיה ונשם עמוק, כאילו הבין.
