כשהתינוקת שלנו מלאה חודש, הגיעה אמא של אמא שלי לבקר. היא ישבה שעתיים באוטובוס 480 מבאר שבע לתל אביב, עם שקית ניילון של עוגת שמרים עוד חמה מהתנור. סבתא רחל כבר עברה את השמונים ושתיים, אבל כשהיא נכנסה לדירה ברחוב אליהו הכהן היא לא הניחה את התיק – היא הלכה ישר לעריסה.
הבית שלנו קטן, שתי וחצי חדרים בקומה שלישית בלי מעלית, ובחוץ אפשר לשמוע את הרעש הקבוע של מוניות שירות שעוצרות בפינה. באותו יום, בשעה שש בערב בערך, התינוקת פשוט לא הפסיקה לבכות. ניסיתי הכל. בקבוק, המובייל המוזיקלי מהחנות ליד בית הקברות שאמא שלי תמיד קונה שם דברים בזול, ניענוע על הכתף. שום דבר לא עזר, הפנים שלה כבר הסמיקו מרוב בכי, והידיים שלי רעדו מעייפות של שבועיים בלי לילה שלם.
"תני לי אותה," אמרה סבתא רחל, לא שאלה – הודיעה, וכבר פשטה את הידיים.
משהו בי התכווץ. "אמא, אולי עדיף שאני…" התחלתי, אבל היא כבר לקחה את התינוקת ממני, בתנועה אחת בטוחה. עמדתי שם עם הידיים הריקות, ופתאום הרגשתי איך כל השבועיים האלה מצטברים בגרון – הפחד הזה שלא אדע להרגיע אותה בעצמי, שאולי אני לא מספיק טובה בזה, שהתינוקת בוכה כי משהו אצלי לא בסדר.
סבתא רחל התחילה להתנדנד, קדימה ואחורה, ופניה פתאום התקשו קצת, כאילו נזכרה במשהו שהיא מעדיפה לא לגעת בו. היא פתחה בשיר בלדינו – "דורמה, דורמה, קרידה מיה" – וקולה נסדק באמצע המילה השנייה.
"את זוכרת את זה?" שאלתי, רק כדי לומר משהו.
"את אחותי שרה לי את זה," היא אמרה בלי להפסיק לנענע, "לפני שהיא עלתה על האונייה. לא ראיתי אותה יותר." היא בלעה את המילים הבאות ביחד עם הבכי הקטן שהחל לגעת בגרון שלה, והמשיכה לשיר, קצת יותר חזק, כאילו רצתה להשתיק את הזיכרון בעצמו.
הבכי של התינוקת נחלש. עוד רגע, ועוד רגע. היד הקטנה שלה חיפשה משהו והתחילה למשש את שרוול הסוודר של סבתא רחל, אצבע אחר אצבע, עד שנתפסה בו כמו בעוגן, ואז הנשימה שלה נעשתה ארוכה ואיטית.
יונתן כמעט נפל על הספה מרוב עייפות. מהחדר השני נכנס בננו הגדול, עידו, בן שלוש, גורר אחריו את השמיכה המרופטת שלו עם הכתמים של מיץ ענבים שלא יורדים כבר שנה. הוא טיפס עלינו לספה בלי לבקש רשות ונרדם תוך פחות מדקה, עם הרגל שלו על הבטן של אבא.
התיישבתי ליד סבתא רחל על זרוע הכורסה. "למה לא סיפרת לי את זה קודם?" שאלתי.
היא הביטה בתינוקת הישנה, לא בי. "כי לפעמים צריך תינוק בוכה כדי שהזיכרון יצא," אמרה. "ככה זה. הוא מחכה ברגע הנכון."
לא ידעתי מה לענות על זה. ישבתי שם, מביטה באצבעות הקטנות התפוסות בסוודר האפור, ובאור הכתום של השקיעה שנכנס דרך התריס החצי-פתוח. סבתא רחל המשיכה לנענע גם אחרי שהתינוקת נרדמה עמוק, גם אחרי שהשיר נגמר, כאילו התנועה עצמה היא מה שהיא לא מוכנה עדיין להפסיק.
