אני עובד במרפאה וטרינרית ברחוב אבן גבירול בתל אביב כבר שתים עשרה שנה. במשך הזמן הזה ראיתי כלבים עם אבנים בכיס המרה, תוכים שצורחים קללות ברוסית, ולא מעט בני אדם שמגיעים עם חלומות מפונפנים ויוצאים עם הארנק ריק. אבל את משפחת גולן — ירון, מירב ונועה בת העשר — אזכור תמיד. הסיפור שלהם התחיל בבדיחה של פסיכיאטר, נמשך בתרמית של עשרים אלף שקל, ונגמר אצלי במרפאה, מול פח אשפה מפלסטיק לבן.
הבוקר ההוא היה לח וחם כמו גריל פתוח. מישהו השאיר בדלפק הקבלה עיתון "ידיעות אחרונות" פתוח בעמוד הנדל"ן, והריח של אקונומיקה התערבב עם ניחוח הפלאפל מהדוכן ממול. בדיוק סיימתי לבדוק חתול סיאמי עם דלקת חניכיים, כשנפתחה הדלת ופעמון קטן צלצל. נכנסו ירון ומירב, הורים מתוחים, לבושים כאילו יצאו מבוטיק בצפון הישן. אחריהם צעדה נועה, אוחזת בשתי ידיים מנשא מפלסטיק שממנו בקעו יללות דקיקות.
ירון הניח את המנשא על שולחן הבדיקות, פתח את הרוכסן, והוציא שני גורי חתולים. האחד כתום כולו, שמנמן, משתולל ומנסה לברוח. השני אפור-מפוספס, קטן כמו אגרוף, עיניו דומעות והאף שלו רטוב. מירב מיהרה להניח ביניהם מסמך מגולגל, קשור בסרט סאטן אדום, וחותמת שעווה שבורה.
"דוקטור," אמר ירון, והזיע למרות המזגן שעמד על עשרים מעלות. "אנחנו צריכים לדעת מי משניהם מגזע המלאכים. שילמנו על החתול הכתום עשרים אלף שקל. יש לנו תעודה חתומה בידי המלכה ביאטריקס."
הסתכלתי בתעודה. ברקע התנוסס סמל מוזהב, ומתחתיו כיתוב באנגלית עילגת: "Royal Angelstadt Cat – Her Majesty's Own Line". בפינה הימנית מישהו הוסיף בטוש כחול: "אמא שלי נשבעת". הרמתי גבה.
"גזע המלאכים," חזרתי על המלים. "אין דבר כזה. גזעים מוכּרים רשומים בארגון העולמי, ואני מכיר את כולם. המלאכים האלה הומצאו על ידי מישהו."
מירב משכה באפה, אבל נועה לא חיכתה. היא אספה את שני הגורים לזרועותיה, נישקה את האפור באוזנו המלוכלכת, והאפור התחיל לגרגר. הכתום מיד נדחף גם הוא, נושך את כפתור חולצתה.
ביקשתי לבדוק שבבים. אף לא אחד. הרמתי את האפור מול האור, הסתכלתי בפרוותו. הגוף היה רזה, אבל האוזניים רחבות בבסיסן, ועל המצח נמתחו פסים כהים בצורת חרפושית. נזכרתי מיד בתמונות שראיתי בסמינר בגרמניה. "האחד הזה," אמרתי, "הוא לא סתם חתול רחוב. לפי הסימונים, יכול להיות שהוא מאו מצרי. נדיר. שווה אולי יותר ממה ששילמתם על הכתום."
הדממה שנפלה בחדר הייתה עבה כמו משחה. ירון פתח את הפה, סגר, פתח שוב. "אתה צוחק," הוא לחש — ומיד תיקנתי אותו בראש: הוא אמר את זה באיטיות, אצבעותיו לופתות את קצה השולחן. מירב חייכה חיוך קטן, לא של ניצחון, אלא של הקלה. נועה הרימה את שני הגורים וצחקה: "אז לשניהם יש כתר?"
שאלתי מאיפה הסיפור הזה בכלל התחיל. מירב נאנחה וסיפרה. לפני חודשיים נועה הפסיקה לאכול, הסתגרה בחדר, בקושי דיברה. הפסיכיאטר, ד"ר אבי כהן מהמרכז הרפואי איכילוב, ניסה להסביר להם שהילדה צריכה חברים, לא גינונים. "אתם לא רוזנים," הוא אמר, "תנו לה לרוץ בחצר." אבל ירון ומירב — שסבתא רבתא שלהם היתה, לכאורה, משרתת של איזה ברון פולני — נעלבו. ואז אבי, מרוב יאוש, פלט משהו על גזע נדיר בשם "אנגלשטאט". הוא חשב שהם יבינו את הבדיחה. הם לא הבינו. הם רשמו במחברת ומיהרו להתייעץ עם שכנים, משפחת לוי, שמגדלים חתולים בריטיים במחיר של דירת חדר.
באותו ערב, כך סיפרה מירב, ישב בכניסה לבניין שלהם ברחוב יהודה הלוי גור אפור, רטוב מרטיבות ההשקיה, עיניו מוגלתות. ירון פשוט פסע מעליו. באותו לילה העלו פוסט בקבוצת "יד2 לחתולים" והציעו לשלם "בכל מחיר". תוך שעות קיבלו עשרות הצעות. מפתח תקווה הגיעה הבטחה ל"גור מגזע מלאכי מקורי, צאצא של חתולי הוותיקן". ירון שילם מזומן, במעטפה חומה, עשרים אלף שקל. המוכר — בחור עם טבעת גולגולת וז'קט עור — נתן להם את המגילה ואמר: "חתלתול זה ישנה את חייכם."
למחרת, בדרך חזרה הביתה, שוב חיכה הגור האפור ליד דלת הזכוכית. ירון מיהר מדי. הוא מעד על הגור, המנשא נפל, נפתח, והכתום נמלט בין השיחים. ירון השתולל, רץ, קילל. אחרי רבע שעה הרים את האפור, דחף אותו למנשא, סגר. "אמרתי לעצמי, מה איכפת לנו, לפחות יש חתול," סיפר לי אחר כך. נועה, כשראתה את האפור, פרצה בבכי של אושר. היא קראה לו "סר לאנסלוט". למחרת מצא ירון את הכתום נלחם עם חתול רחוב על חתיכת פיצה ליד הפח הירוק. הוא תפס אותו, הביא הביתה, ונועה הכריזה: "זה סר גאווין". ומאותו יום — להאמין או לא — הילדה התחילה לאכול שלוש ארוחות ביום, צחקה בטלפון עם חברות, והזמינה את כולן לראות את "האבירים".
ההורים, מצדם, לא נרגעו עד שהגיעו אליי. הם רצו תשובה. נתתי להם. תוך כדי סיפורם פתחתי את המגילה המגוחכת, קראתי שוב את המשפט "אמא שלי נשבעת", וצחקתי. ירון הביט בי, הביט במירב, ואז לקח את התעודה, קרע אותה לשניים, לארבעה, והשליך לפח הלבן שלידי. "די," אמר. "עשרים אלף הלכו לפח, הא?"
מירב הנהנה (אני יודע, זו מלה אסורה — היא פשוט הזיזה את הראש מעלה-מטה פעם אחת), ונישקה את נועה על קודקודה. "שילמנו שכר לימוד," מלמלה. "עכשיו אנחנו יודעים."
ביקשתי לבדוק את שניהם. ניקיתי את עיניי האפור בטיפות אנטיביוטיות, עשיתי לכתום חיסון משולש. כשסיימתי, נועה שאלה אם אפשר לקנות אצלי ויטמינים. שלפתי מהארון קופסת תוסף תזונה קטנה, והיא מנתה מטבעות של עשרה שקלים מהכיס, מדויק, בלי עודף. "יש לי בדיוק," אמרה. ירון הושיט כרטיס אשראי, אבל היא סירבה. "אני משלמת על האבירים שלי."
הם יצאו מהמרפאה אל חום הצהריים. דרך החלון ראיתי אותם עוצרים ליד הסובארו הלבנה, נועה פותחת את דלת המנשא ונותנת לשני הגורים ללקק לה את האצבע. ירון התכופף, הרים מהירכתיים עטלף גומי חורק, וזרק אותו. שני הגורים זינקו אחריו, מתחבטים באספלט.
חייגתי לאבי, הפסיכיאטר. הוא ענה אחרי צלצול אחד. "אבי, שמע," אמרתי, "הגזע המלאכי שלך נוחת אצלי במרפאה. עשרים אלף שקל, תעודה מהמלכה, החתול הנדיר התגלה דווקא ברחוב."
אבי שתק רגע, ואז צחק כל כך חזק, עד שהתוכי שלי התחיל לקלל ברוסית. "ואני סתם רציתי שיעזבו אותי בשקט," אמר אבי. "לפעמים חתולים מלמדים אותנו יותר טוב מספרי פסיכולוגיה. לא?"
שנינו שתקנו. הקו נותק. ואני חזרתי לתור הבא — אישה עם פודל שלעס נעל של מנולו בלניק ב-3,400 שקל. "אתה מבין, דוקטור, זה נעל מקורית!" היא צעקה.
התכופפתי אל הפודל, גירדתי לו מאחורי האוזן, וחשבתי על נועה ועל האבירים שלה. על השולחן עוד נותרה ערימה של פירורי שעווה מהחותמת המזויפת. אספתי אותם אל כף היד, החזקתי רגע מעל הפח, ושחררתי.
