בכל יום שישי אני אורזת שתי שקיות משובצות כבדות ומרגישה איך משהו בפנים מתכווץ מכאב שקט וחסר אונים.
לא מעייפות, למרות שאחרי משמרת של שתים-עשרה שעות בבית החולים הרגליים שלי שורפות והגב מתקשה להתיישר. אני כבר רגילה לעייפות. אחיות לומדות לעמוד גם כשהגוף מבקש לשבת.
הכאב הוא אחר.
אני מכניסה לשקיות את הכי טוב שאני יכולה לקנות: סלמון מעושן, חמאה אמיתית, בשר עגל טרי, ויטמינים יקרים למפרקים, תה טוב, פירות רכים, גבינות שאמא שלי אוהבת. ואני יודעת שכמעט חצי מזה לא יישאר אצלה.
זה ייעלם.
והדבר הכי כואב הוא שזה לא נגנב על ידי אדם זר.
זאת אחותי.
לאמא שלי, שושנה, יש שבעים ושמונה שנים על הגוף ועייפות של מאה שנים בעיניים. היא גרה בעיירה קטנה בצפון, ליד עפולה, בבית ישן עם תריסים כחולים ועץ לימון בחצר. הברכיים שלה כואבות כל כך, שהיא כמעט לא יוצאת מהבית. רוב היום היא יושבת ליד החלון ומסתכלת על הרחוב.
בערב היא מספרת לי בטלפון הכול בפרטי פרטים.
— היום החתול של משפחת כהן שוב ישב על הפח, — היא אומרת. — ויהודה מהמכולת צבע את השלט. לא יפה לו אדום.
אני צוחקת, ואז שואלת:
— אמא, אכלת?
ואז מגיעה השתיקה הקטנה.
אחותי הקטנה, רונית, גרה שני רחובות ממנה. במשפחה שלנו אומרים שהיא “מטפלת באמא”. היא באמת נכנסת כמעט כל יום, לפעמים נשארת לישון, קונה לחם, מביאה מרשם, מתקשרת לרופא כשצריך.
רונית לא עובדת כבר שנים. פעם זה היה “כואב לי הגב”. אחר כך “אני מחפשת משהו שמתאים לי”. אחר כך “מי בכלל מוצא עבודה בגיל שלי”. הפסקתי לשאול.
אני גרה בתל אביב. עובדת כאחות במחלקה פנימית. יש לי בעל, דירה שכורה, חשבונות, משמרות לילה וחיים שלא תמיד משאירים מקום לנשום. לעבור לאמא לא יכולתי. לכן בהתחלה הייתי אסירת תודה לרונית.
זה נראה הוגן: היא נותנת זמן, אני נותנת כסף, אוכל ותרופות.
רק שלאט לאט התחלתי לראות.
הייתי מביאה לאמא סלמון טוב. אחרי כמה ימים מתקשרת:
— אמא, אכלת את הדג?
היא הייתה משתעלת קלות, כאילו המילים נתקעו.
— כן, היה טעים.
— את אכלת?
— רונית לקחה קצת. היא הרי שטפה לי את הרצפה השבוע.
“קצת” אצל אמא שלי הפך למילה מסוכנת.
קצת חמאה.
קצת תה.
קצת שמן זית.
קצת בשר.
רק שהקצת הזה היה בדרך כלל הכול חוץ מהחתיכה הכי קטנה שנשארה לאמא, כדי שתוכל להגיד לי שלא נעלם לגמרי.
פעם הבאתי קילו בשר עגל. חילקתי למנות, כתבתי על השקיות “לאמא”, ושמתי במקפיא.
— זה בשביל מרק, — אמרתי. — אל תתני לאף אחד.
אחרי שבוע לא נשאר כלום.
— רונית לקחה לעשות תבשיל לכולם, — אמרה אמא בקול אשם.
— למי זה “כולם”?
— לה, לילדים…
הילדים של רונית היו בני עשרים וחמש ועשרים ושתיים. שניהם גרו איתה, שניהם “בין עבודות”, שניהם ידעו טוב מאוד לפתוח מקרר.
— אמא, — ביקשתי. — תגידי לה שזה שלך. רק משפט אחד.
— איך אגיד? היא תיעלב. היא תפסיק לבוא. ואני אהיה פה לבד כמו אבן.
שם הבנתי.
אמא לא פחדה מרונית.
אמא פחדה מהבדידות.
ורונית ידעה להשתמש בפחד הזה כמו במפתח.
הסיפור עם הוויטמינים היה כבר כמעט מעליב. קניתי לאמא שני בקבוקים יקרים במיוחד למפרקים. התייעצתי עם רופא במחלקה, בדקתי מינון, הסברתי לה:
— אחד בבוקר אחרי אוכל. כל יום. זה קורס של שלושה חודשים.
אחרי חודש וחצי שאלתי:
— נשאר?
אמא שתקה.
— רונית אמרה שגם היא חלשה בזמן האחרון. נתתי לה קצת.
— אמא, אלה לא סוכריות.
— אבל היו הרבה…
לא היו הרבה. בסוף החודש השני שני הבקבוקים היו ריקים. אמא לא השלימה את הטיפול.
לא עשיתי סקנדלים. העבודה לימדה אותי לשמור פנים גם כשבפנים הכול רותח. אבל הכעס גדל. לא כעס פשוט. כעס עייף, כבד, כזה שמצטבר בשקט.
אחר כך קניתי לה כרית אורתופדית. הברך שלה כאבה, הצוואר נתפס, בבוקר הייתה קמה עם ראש כבד. בחרתי כרית טובה, לא זולה, והבאתי לה בשישי.
— דליה, למה את מבזבזת עליי ככה? — היא ליטפה את הכרית כאילו הייתה חתול.
— כי אני רוצה שתישני בלי כאב. רק אל תיתני לאף אחד.
— למי את חושבת שאתן?
חודש אחר כך הכרית נעלמה.
— אמא, איפה הכרית?
היא הסתכלה על הרצפה.
— לרונית כאב הגב. אני כבר רגילה לכרית הישנה שלי.
התיישבתי אז ליד המיטה שלה ולא הצלחתי לדבר כמה דקות.
— אמא, קניתי אותה בשבילך. כי לך כואב.
— היא עוזרת לי, דליה.
ואז נעלמה גם שמיכת הצמר שקניתי לחורף. רונית אמרה שלבת שלה קר בלילה. ה”בת” הייתה בת עשרים ושתיים.
— היא עובדת לפחות? — שאלתי מריר.
— היא מחפשת…
הנחתי את הטלפון וישבתי במטבח שלי בתל אביב, מסתכלת על הקיר. בעלי, עמי, מזג לעצמו תה והביט בי.
— שוב?
— שוב.
אבל ההתפרצות האמיתית קרתה בגלל סיר חשמלי.
קניתי אותו אחרי משמרת קשה במיוחד, כשמטופלת מבוגרת אמרה לי:
— ילדה, בגיל שלנו לא רק תרופות חשובות. חשוב להצליח להכין לעצמך משהו בלי להתחנן.
המשפט הזה נכנס לי ישר ללב.
חשבתי: אמא תוכל להכין דייסה, מרק, עוף רך. בלי לעמוד ליד הגז. בלי לחכות שרונית “תקפוץ”.
ביום שישי הבא הבאתי לה סיר חשמלי חדש. שמתי אותו על השיש, הדבקתי מדבקות גדולות על הכפתורים:
“דייסה”
“מרק”
“חימום”
בישלנו יחד אורז עם עוף. אמא אכלה שתי כפות ובכתה.
— זה כאילו הוא עושה בשבילי לבד.
— בדיוק, אמא. פחות תלות.
נסעתי הביתה עם לב קצת יותר שקט.
ביום ראשון בערב אמא התקשרה.
— דליה… אל תכעסי.
כבר ידעתי.
— מה קרה?
— רונית לקחה את הסיר לכמה ימים. הגז אצלה עושה בעיות. היא תחזיר.
שתקתי.
כל כך הרבה זמן שאמא התחילה לבכות.
— היא אמרה רק יומיים.
— אמא, הסיר הזה שלך.
— היא תיעלב…
ובאותו רגע משהו בי נשבר.
לא בגלל הסיר.
בגלל הכול.
בגלל הדג, הבשר, הוויטמינים, הכרית, השמיכה, התה. בגלל השתיקות האשמות של אמא. בגלל זה שאישה בת שבעים ושמונה, שנתנה כל חייה לאחרים, מפחדת לבקש להשאיר לה לפחות את האוכל שלה.
ביום שלישי נסעתי בלי להודיע.
ישר אחרי משמרת לילה. עם עיניים אדומות, ראש כבד ושקט פנימי חד מאוד.
אמא ישבה ליד החלון. במטבח לא היה סיר חשמלי. במקרר היו חצי קופסת גבינה, שתי עגבניות ועוף יבש מאתמול. מכל מה שהבאתי בשישי כמעט לא נשאר דבר.
— אמא, איפה האוכל?
היא סגרה את הידיים.
— רונית הייתה פה…
— בואי.
— לאן?
— אל רונית.
היא נבהלה.
— לא, דליה, אל תעשי ריב.
— זה כבר ריב. רק עד עכשיו את היית היחידה ששילמה עליו.
רונית פתחה את הדלת בחלוק בית. מהמטבח שלה עלה ריח של בשר. על השיש עמד הסיר החשמלי של אמא. לידו — שמן הזית, הוויטמינים והתה שקניתי.
— מה את עושה פה בלי להודיע? — שאלה מיד.
— באתי לקחת את של אמא.
היא גלגלה עיניים.
— נו, אל תהיי קטנונית. לקחתי ליומיים.
— זה היום השלישי.
— אני כל יום אצלה. מותר לי לקבל משהו.
— מותר לך לקבל תודה. לא לקחת אוכל ותרופות מאישה זקנה.
רונית התפרצה:
— את גרה בתל אביב ומטיפה לי? אני זאת שנכנסת אליה! אני זאת ששומעת אותה!
— אז בואי נדבר על זה כמו מבוגרות. רוצה תשלום על שעות? נעשה סידור. רוצה חלוקה? נקבע. אבל את לא תוציאי מהבית שלה דברים שנקנו בשבילה.
— זאת גם אמא שלי!
— בדיוק. לא המחסן שלך.
הבת של רונית יצאה מהחדר.
— אמא, מה הרעש?
ראיתי על המיטה שלה את שמיכת הצמר של אמא. ומתחת לראש — הכרית האורתופדית.
הקול שלי נעשה שקט מאוד.
— תאספי הכול.
— את מאיימת עליי?
— כן. אם לא תחזירי עכשיו, אני מגישה תלונה על ניצול קשישה והוצאת רכוש ותרופות מהבית שלה.
רונית צחקה, אבל לא בביטחון.
— על אחותך?
— על מי שפוגע באמא שלי.
אמא בכתה מאחוריי.
— דליה, בבקשה…
הסתובבתי אליה.
— אמא, אני לא נגד רונית. אני בעדך.
היא הסתכלה עליי כאילו שנים לא שמעה את המילים האלה.
— בעדי?
— כן. כי את כבר לא מצליחה להיות בעד עצמך.
לקחנו הכול. את הסיר, הכרית, השמיכה, הוויטמינים, התה. רונית צעקה שאם ככה היא לא תבוא יותר, שאני קמצנית, שאני חושבת שכסף עושה אותי טובה יותר.
אמא שתקה כל הדרך הביתה.
בבית הושבתי אותה ליד השולחן.
— מעכשיו עושים אחרת.
בשבוע הבא שכרתי מטפלת מקומית, אסתר, פנסיונרית שהייתה פעם אחות בקופת חולים. שעתיים בבוקר ושעה בערב. בתשלום. עם רשימה מסודרת: אוכל, תרופות, לחץ דם, הליכה קטנה לחצר אם אמא רוצה.
התחלתי להזמין מצרכים במנות קטנות. תרופות וויטמינים שמתי בקופסה עם קוד. על הקופסאות במקפיא כתבתי: “מרק של אמא”, “עוף של אמא”, “דייסה של אמא”.
אמא אמרה:
— זה מרגיש כמו בית חולים.
עניתי:
— לא. זה מרגיש כמו בית שבו שלך סוף סוף נשאר שלך.
רונית לא באה חמישה ימים.
ביום השישי הגיעה. ישבה במטבח, בלי לצעוק.
— אז זהו? את מרחיקה אותי מאמא?
— לא. את רוצה לעזור — תעזרי. אבל את לא לוקחת כלום בלי רשות. ולא מפחידה אותה בזה שתפסיקי לבוא.
— אני לא הפחדתי.
אמא אמרה בשקט:
— הפחדת, רונית.
לראשונה אחותי לא ענתה.
עברו שלושה חודשים.
אמא למדה להכין בסיר החשמלי מרק עדשים, אורז רך ואפילו קומפוט. אסתר מוציאה אותה לפעמים לשבת בחצר. רונית באה פעמיים בשבוע. לפעמים מביאה לחם. לפעמים רק יושבת. אני עדיין נוסעת בכל שישי, אבל השקיות קלות יותר.
לא כי אני אוהבת פחות.
אלא כי אהבה היא לא למלא שקיות שאחרים מרוקנים.
אהבה היא לדעת לומר: עד כאן.
גם כשמי שעומד מולך הוא בן משפחה.
כי הזקנה של ההורים שלנו היא לא הזדמנות לקחת מהם עוד.
היא המבחן האחרון שלנו כבנים ובנות.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.
