— אמא, בוקר טוב! — הקול הנמרץ של הבת הבכורה, מיכל, חתך את השקט עוד לפני ששרה הספיקה לפתוח לגמרי את העיניים. — את כבר ערה? יופי. תקשיבי, יש לנו בלגן. המטפלת חולה, ולי יש מצגת חשובה בעבודה. את אוספת את יונתן מהגן, נכון?
שרה ישבה על קצה המיטה בדירתה הקטנה בחולון וניסתה להבין באיזה יום היא בכלל נמצאת.
— מיכל, אמרתי לך שהיום יש לי תור לאורתופד. הברך שלי…
— אוי, אמא, אז תדחי. זה חשוב. עבודה! את מבינה, נכון? וחוץ מזה, מחר שבת, רועי במילואים, ויש לי ערב חברה. תבואי לשמור עליו? עד אחת בלילה מקסימום.
— מיכל…
— תודה, אמא, את מצילה אותי. אוהבת!
השיחה נותקה.
שרה נשארה עם הטלפון ביד.
היא קבעה את התור הזה לפני חודש. הברך כאבה לה יותר ויותר, במיוחד במדרגות. המעלית בבניין הישן שלה עבדה רק כשבא לה, והקומה הרביעית הרגישה לפעמים כמו הר.
אבל איך מסבירים את זה לבת שמתקשרת לא כדי לשאול, אלא כדי להודיע?
שרה קמה לאט, נאנחה ונכנסה למטבח. במקרר היה גביע קוטג’ שקנתה לעצמה לארוחת בוקר. היא כבר הושיטה יד, ואז עצרה.
יונתן אוהב פשטידת גבינה.
שיישאר לו.
היא הכינה לעצמה תה ופרוסת לחם מאתמול.
על השולחן היה מונח כרטיס לוטו קטן.
אתמול קנתה אותו בקיוסק ליד קופת החולים. בעלת הקיוסק, ציפורה, מכרה שם כרטיסים כבר שנים ותמיד אמרה:
— שרה, פעם אחת תקני. את עוברת פה כל שבוע, אף פעם לא מנסה מזל. הפרס גדול, מי יודע?
שרה קנתה יותר כדי לשמח את ציפורה מאשר מתוך אמונה. בגילה כבר לא בונים על ניסים. בונים על הנחה בארנונה ועל כך שהברך תחזיק עוד יום.
— חמישה מיליון שקלים, — מלמלה והסתכלה על הכרטיס. — ומה הייתי עושה עם זה?
פתאום נזכרה בבעלה המנוח, יעקב, שהיה צוחק בכל פעם שאמרה שהיא רוצה לראות את איטליה.
— שרה, מה יש לך לחפש שם? אבנים, כנסיות ותיירים. יותר טוב ניסע לדודה בנהריה, לפחות יש מי שיכין קפה.
והם נסעו לנהריה.
או לנכדים.
או לסידורים.
או לשום מקום.
במגירה היה מונח מחברת ישנה של איטלקית. שרה למדה קצת כשהייתה צעירה, לפני שהתחתנה, לפני שהחיים הפכו לרשימות קניות, כביסות, חוגים, צבא של ילדים, מחלות של נכדים ועזרה שאין לה סוף.
היא פתחה את המחברת. הדפים הצהיבו.
“La vita è bella.”
החיים יפים.
פעם היא האמינה בזה בלי להתבייש.
הטלפון צלצל שוב.
על המסך: “נעמה”.
הבת הקטנה.
— אמא, בוקר טוב. יש לי בעיה. עידו עם חום קל, הוא לא ילך לבית ספר. יש לנו ביקורת בעבודה ואני לא יכולה להישאר. את יכולה לבוא?
שרה עצמה עיניים.
— לשמור עליו.
— כן. ועל הדרך תאספי את ליה מבית הספר בשתיים. טוב?
— נעמה, יש לי רופא. ומיכל כבר ביקשה שאאסוף את יונתן.
— אמא, באמת. את עושה מזה סיפור. רופא אפשר לדחות. ילד חולה אי אפשר לדחות. תהיי אצלי בתשע. המפתח בעציץ.
גם היא ניתקה לפני ששרה הספיקה לענות.
שרה ישבה ליד השולחן והסתכלה החוצה. בחצר עברה אישה צעירה עם עגלה, ולידה ילדה קטנה קפצה מעל סדקים במדרכה. שרה נזכרה בעצמה בגיל שלושים — עגלה ביד אחת, שקית מהסופר ביד השנייה, ילדה אחת בוכה, השנייה מבקשת מים. כולם אמרו לה: “את מסתדרת נהדר.”
היא לא הסתדרה נהדר.
היא פשוט לא הייתה לה אפשרות להתפרק.
היא גידלה את מיכל ונעמה, עבדה כמזכירה בבית ספר, טיפלה ביעקב כשהלב שלו התחיל לבגוד בו, עזרה לבנות לקנות דירות, שמרה על נכדים, בישלה מרקים, העבירה מעטפות עם כסף “רק החודש”, שתקה כששכחו להחזיר.
בהתחלה שמירה על הנכדים הייתה שמחה.
יונתן היה מניח את הראש על הברכיים שלה ונרדם. עידו אהב שהיא מספרת לו על “פעם”. ליה הייתה מביאה ציורים ומבקשת שיתלו אותם על המקרר.
אבל לאט לאט השמחה הפכה למשמרות.
ראשון — יונתן.
שני — עידו.
שלישי — חוג של ליה.
רביעי — “אמא, רק לשעה”.
חמישי — “את הרי בבית”.
שישי — “אנחנו צריכים קצת זוגיות”.
והיא?
היא הייתה תמיד זמינה.
באותו יום שרה נסעה לנעמה. ישבה עם עידו, הכינה מרק, אספה את ליה, אחר כך נסעה לגן של יונתן כי מיכל “לא הספיקה לצאת”. בערב חזרה הביתה כמעט בתשע, עם ברך נפוחה וכאב שהגיע עד הגב.
היא חלצה נעליים במסדרון ונשארה לשבת על הכיסא הקטן ליד הדלת.
הכרטיס עדיין היה על השולחן.
בטלוויזיה בדיוק שידרו את ההגרלה. שרה עמדה לכבות, אבל המספר הראשון תפס את העין.
ואז השני.
ואז השלישי.
היא הרימה את הכרטיס.
המספרים התאימו.
כולם.
שרה בדקה שוב. ואז באתר. ואז התקשרה למספר שירות הלקוחות. ואז ישבה במטבח, מול מחברת האיטלקית הישנה, והחזיקה את הכרטיס כאילו הוא לא נייר, אלא דלת.
חמישה מיליון שקלים.
כל הלילה לא ישנה.
לא מפחד.
מהאפשרות.
בבוקר מיכל התקשרה.
— אמא, היום את צריכה לקחת את יונתן מוקדם. ביטלו לו את הצהרון.
שרה נשמה עמוק.
— לא.
שתיקה.
— מה זאת אומרת לא?
— אני הולכת לרופא.
— אמא, אני בעבודה.
— גם אני הייתי בעבודה כל החיים.
— את מענישה אותי?
— לא. אני מטפלת בעצמי.
מיכל התחילה לדבר מהר. על לחץ, על קריירה, על זה ש”סבתא אמורה לעזור”. שרה הקשיבה, ואז אמרה:
— אני אוהבת את יונתן. אבל אני לא סידור קבוע שנשלף כשנוח.
וניתקה.
נעמה התקשרה אחר כך.
— זה בגלל מיכל? אמא, אל תיכנסי לדרמות.
— זאת לא דרמה. זאת הברך שלי. והחיים שלי.
הרופא הסתכל בצילום ואמר שעדיין אפשר לטפל בלי ניתוח, אבל צריך פיזיותרפיה, מנוחה, ירידה בעומס.
— את רצה יותר מדי בשביל כולם, — אמר. — מישהו רץ בשבילך?
שרה חייכה בעצב.
— כנראה שהגיע הזמן שאני אתחיל.
על הזכייה היא לא סיפרה מיד. קודם פנתה לעורך דין, סידרה את המסמכים, הפקידה חלק מהכסף, פתחה חסכונות לנכדים שאי אפשר לגעת בהם עד גיל שמונה עשרה, השאירה סכום לטיפולים, שיפוץ קטן בבית — וכרטיס טיסה לרומא.
לבד.
כשהבנות גילו, זה קרה דרך ציפורה מהקיוסק, שלא הצליחה לשמור את הסוד יותר משעתיים. קבוצת הוואטסאפ המשפחתית התפוצצה.
“אמא, זכית ולא סיפרת?”
“יש לנו משכנתא.”
“לעידו צריך מחשב חדש.”
“את באמת טסה לבד לאיטליה בגילך?”
שרה הזמינה אותן לקפה בשישי.
מיכל ונעמה הגיעו יחד. שתיהן ישבו ליד השולחן באותה הבעת פנים: חצי עלבון, חצי ציפייה.
— אמא, — פתחה מיכל, — כסף כזה לא מחליטים עליו לבד. אנחנו משפחה.
שרה מזגה קפה.
— החלטתי לבד כי הוא שלי.
נעמה נאנחה.
— השתנית.
— נכון.
— זה לא מחמיא לך.
— לי דווקא כן.
מיכל התפרצה:
— אז עכשיו את מעדיפה לטוס לרומא מאשר לעזור עם הילדים?
שרה הסתכלה עליה בשקט.
— אני עזרתי לכן שנים. שמרתי, בישלתי, אספתי, שילמתי, דחיתי תורים, דחיתי רצונות, דחיתי את עצמי. עכשיו אני נוסעת לשבועיים. הילדים שלכם ישרדו. גם אתן.
— ומה איתנו?
— אתן מבוגרות. תסתדרו. כמו שתמיד אמרתן לי לעשות.
היה קשה להן לשמוע.
כי בפעם הראשונה אמא שלהן לא הייתה תחנת שירות.
חודש אחר כך שרה עמדה ברומא, ליד מזרקת טרווי, עם נעלי הליכה נוחות, ברך חבושה וגלידה בטעם לימון ביד. היא לא רצה לשום מקום. לא אספה אף אחד. לא בדקה שעה של צהרון. לא בישלה מרק לאף ילד חולה.
היא פתחה את המחברת הישנה, שקיפלה והביאה בתיק, ולחשה:
— La vita è bella.
החיים יפים.
לא כי אין בהם כאב.
אלא כי לפעמים, גם בגיל שבו כולם חושבים שאת כבר שייכת להם, את יכולה להיזכר שאת שייכת קודם כול לעצמך.
ושאמא וסבתא הן תפקידים חשובים.
אבל אישה — זאת לא משרה שמבטלת את כל החלומות.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.
