האישה הזו הופיעה בבית שלנו כשהייתי בת עשר. אבא הביא אותה מנסיעת עבודה לחיפה, העמיד אותה בפרוזדור כמו רהיט חדש, ואמר:
— זאת גברת אורנה. מעכשיו היא תגור איתנו.
אמא עמדה ליד חלון המטבח וקילפה תפוחי אדמה. הקליפה נפלה לפח, דקה ואחידה, כאילו שום דבר לא קרה. אחר כך יצאה לחצר ועד הבוקר שרפה מכתבים ישנים בפח פח. אני זוכרת את ריח העשן, ואת זה שאף אחד מאיתנו לא שאל מה היא עושה שם כל כך הרבה זמן.
לגברת אורנה היו ארבעים ושתיים, שיער צבוע בג'ינג'י וחיוך שהופיע תמיד כשאבא נכנס למטבח. אליי היא פנתה במילה "ילדונת", למרות שכבר היו לי מפתחות משלי לבית ואופני הרים שלי.
אמא עזבה אחרי שנתיים. בלי מריבה. לקחה שני מזוודות ומכונת תפירה, השאירה על השולחן פתק שאף אחד לא הקריא בקול. אבא קרא אותו, קימט, זרק לתנור.
וגברת אורנה עברה לחדר השינה בקומה העליונה. לחדר שלנו. לחדר עם החלונות אל עץ השקד שבאפריל היה פורח כל כך שכל הבית הריח כמו חתונה.
זה לא שנאתי אותה. שנאה זו מילה גדולה מדי. פשוט חיכיתי. כל הילדות, כל הנעורים — חיכיתי שאבא יבין מה עשה. שמישהו בבית הזה יגיד את האמת בקול רם.
אף אחד לא אמר.
ואז אבא חלה.
סרטן הלבלב. שלושה חודשים מהאבחנה עד ההלוויה. הרופאים בבית החולים רמב"ם משכו בכתפיים, וגברת אורנה רצה עם סירי בישול, החליפה מצעים, נסעה איתנו לבית העלמין בפאסאט שחורה. ישבתי מאחור והבטתי בצווארה. בשרשרת הזהב הדקה עם התליון. באיך שהיא נוקשת באצבע על ההגה בעדינות כשאבא השתעל.
אחרי ההלוויה כולם התכנסו: דוד יעקב מטבריה, שתי בנות דודות מתל אביב, חבר ותיק של אבא מהצבא. אנחנו יושבים בסלון, שותים קפה מריר, ואני מסתכלת עליה. היא יושבת בכורסה של אבא. באותה כורסה שבה הוא קרא עיתון עשרים שנה. ופתאום היא אומרת:
— טוב, עכשיו אני צריכה לטפל בנכסים.
כולם קפאו. דוד יעקב הניח את הכוס שלו בטריקה כזו שנשמעה כמו פעמון.
— איזה נכסים? — שאלתי.
— נו מה זאת אומרת. הבית. המגרש. הרכב. בטח אבא שלך היה רוצה שיהיה לי איפה לגור.
אז היא הרימה את הראש מהניירות בפעם הראשונה וראתה שאף אחד מאיתנו לא מוחא כפיים. בת דודה מיכל השתעלה. דוד יעקב מזג לעצמו קוניאק, למרות שהייתה שעה אחת עשרה בבוקר.
הוצאתי את הטלפון ופתחתי את הפתקים. חיכיתי לרגע הזה חמש עשרה שנה.
— גברת אורנה — אמרתי — הבית הזה רשום על שמי.
היא מצמצה.
— מה?
— אבא שינה את הצוואה לפני ארבע שנים. תצהיר חתום אצל עורך הדין וייס בקריות. הבית, המגרש ליד הכינרת והרכב — הכל על שמי. לך אין אפילו זכות למנה, כי אבא כלל את זה בצוואה שלילית מפורשת.
בסלון השתררה דממה כמו בכנסייה לפני תהלוכה.
— את משקרת — אמרה גברת אורנה. — אבא שלך אף פעם לא…
— בבקשה. — גללתי את המסך, הראיתי לה תמונה של המסמך. — מספר תיק ארבעת אלפים שמונה מאות שבע עשרה. את יכולה לבדוק.
היא קמה. הכוס נפלה מהברכיים שלה, נשברה על האריחים. אף אחד לא זז.
— במקרה כזה — היא התחילה — אני אעבור דירה. אבל אני צריכה כסף. אבא שלך הבטיח לי…
— הבטיח? — קטע אותה דוד יעקב. — אז שתבטיחי את זה בכתב ובבית משפט.
גברת אורנה הסמיקה כל כך שהשיער הצבוע נראה ליד הפנים האלה כמו כובע צמר גפן.
— אני טיפלתי בבית הזה! בישלתי, כיבסתי, הלכתי לבית החולים כשהוא כבר לא קם! ואתם כאן כולכם…
— ואמא שלי לא בישלה? — שאלתי בשקט.
השתררה שתיקה כל כך עמוקה שנשמע זמזום של זבוב על אדן החלון. דוד יעקב פתח את החלון. אחד מבני הדודים שלף סיגריה, למרות שבבית הזה אף אחד לא עישן ליד השולחן.
גברת אורנה ניגשה לחלון, עמדה בגבה אלינו.
— את חושבת שאת חכמה. את חושבת שאהבת את אבא? את אף פעם לא ביקרת אותו. הגעת רק לחגים, וגם זה בחסד.
— כי לא היה לאן לחזור — אמרתי.
ואז היא עשתה משהו שלא הייתי מעלה על דעתי. היא פרצה בבכי. לא בהיסטריה. שקט. כמו בוכים באוטובוס, כשלא רוצים שאף אחד יראה. וברמז לכתף אמרה:
— ידעתי.
— מה ידעת? — שאלה מיכל.
— ידעתי על הצוואה הזאת. ידעתי שהוא רשם הכל על שמך. חשבתי שאם אהיה טובה, אם אהיה שקטה, אולי תעזבי אותי במנוחה. אבל את… את תמיד היית אותו הדבר. קשוחה כל כך.
ניגשתי לשידה. הוצאתי מהמגירה מפתחות למחסן ופנקס עור ישן של אמא.
— תקשיבי לי. אני אשאיר לך בדיוק כמה שהשקעת. חשבונות חשמל, גז, התרופות שלו — הכל מחושב. שלושים ושבעה אלף שקל. אעביר במזומן עד סוף החודש. קחי את זה ואל תחזרי.
היא הסתובבה. היו לה עיניים כמו של חיה שהבינה שהכלוב באמת היה כלוב.
— ואם לא אקח?
— אז אלך להוצאה לפועל.
באותו רגע דוד יעקב קם, ניגש אליה, אחז בזרועה ובשקט גמור, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, אמר:
— בואי. אני אסיע אותך.
והוציא אותה מהבית.
הבית עמד ריק כל הסתיו. החלפתי מנעולים, ציוויתי לגרד את הצבע מהמשקופים, לשפצץ מחדש את הרצפות. שרפתי את כל החפצים שלה — לא מכעס, פשוט כדי שלא יישאר זכר. את הפנקס של אמא מסרתי לארכיון המשפחתי בירושלים.
ואז עשיתי משהו שתכננתי מהרגע שאבא הביא אותה הביתה.
באותם חגים, כשהוא תמיד הכין מרק עוף עם קניידלך, הזמנתי הביתה את אמא. פשוט. התקשרתי, אמרתי: "בואי הביתה לחג". והיא באה.
ישבנו במטבח, ליד אותו שולחן שבו לפני חמש עשרה שנה ראתה בפעם הראשונה את גברת אורנה. בחוץ ירד הגשם הראשון של החורף, ובתנור בערה האש. אמא הביטה בי וחתכה בצל לקוביות דקות, אחידות בדיוק כמו אז.
— נו, ומה? — שאלה.
— טוב — אמרתי. — הבית חזר.
וזה היה הכל. בלי דמעות, בלי התנצלויות, בלי מילים גדולות. רק הבית הזה הריח שוב כמו חתונה, כמו עץ שקד באפריל, כמו ילדות שסוף סוף חזרה לכתובת הנכונה.
