הבית ברחוב ההגנה בפתח תקווה תמיד ריח של קציצות ביום שישי. גיטית לוי עמדה ליד הכיריים בדירת שלושה חדרים שלה, מנפנפת עם מצקת מעל סיר החמין שרתח כבר משעה שמונה בבוקר, ובודקת בעין מקצועית אם התפוחי אדמה כבר התרככו. השולחן במטבח היה מכוסה מפה עם פרחים כחולים, ועליו כבר ישבו הבן שלה, רון, ובנו בן התשע, עידו.
ליאת עמדה ליד הדלת. היא הגיעה ישר מהמשמרת בסניף הדואר ברחוב חובבי ציון — משמרת כפולה, מתשע בבוקר עד שבע בערב, יום שלם של תורים, חבילות שנקרעו, וזקנה אחת שצרחה עליה כי הביטוח הלאומי לא העביר לה את הקצבה בזמן. הרגליים כאבו, הגב היה נוקשה, וכל מה שהיא רצתה זה לשבת, לאכול משהו חם, ולחזור הביתה לישון. רון התעקש שיבואו. אמר שאמא מתגעגעת לנכד וכבר הכינה ארוחה מלכותית.
גיטית פתחה את הוויטרינה, הוציאה שתי צלחות עמוקות עם פס זהב. אחת הניחה לעידו, ליוותה את זה בטפיחה קלה על הראש. השנייה — לרון, בקול נקישה קטנה על השולחן. מזגה חמין לשניהם בנדיבות, הוציאה חלה, קערת חמוצים. ליאת התקדמה צעד, ציפתה לתורה.
גיטית פנתה לארון הכלים, שלפה צלחת שטוחה, לבנה לגמרי, בלי כלום עליה, והניחה אותה בתנועה חלקה במקום שבו ליאת נהגה לשבת.
השקט שהשתרר היה כזה שאפשר לשמוע את השעון בסלון. עידו, לא מבין מה קורה, כבר תפס כפית. רון נעץ מבט בקציצה בצלחת שלו כאילו שם חבוי איזה סוד, ולא הרים את העיניים לאישה שלו.
"אמא, ומה איתי?" — קולה של ליאת יצא שקט לגמרי, למרות שהיא לחצה את שולי הכיסא בשתי ידיים.
גיטית ניגבה ידיים בסינר.
"אני לא חייבת להאכיל זרים," אמרה לאט וברור. "ערכתי שולחן לבן ולנכד. לך — צלחת ריקה. את אישה מבוגרת, עובדת. תדאגי לעצמך. האוכל שלי עולה כסף, ואני לא מתכוונת לבזבז אותו על אנשים זרים."
ליאת הביטה ברון. הוא המשיך להביט בצלחת. הכתפיים שלו שקעו, האצבעות שיחקו עם קצה המפה. הוא לא אמר מילה. אף מילה אחת להגנת האישה שאיתה חי תשע שנים.
"זרים?" ליאת נשענה על משענת הכיסא. "אני ורון נשואים תשע שנים וחצי. עידו הוא הנכד שלך. אני האמא של הנכד שלך."
"הנכד — זה הדם שלי," קטעה גיטית, יושבת על שרפרף ומצליבה ידיים על החזה. "רון — הבן שלי. ואת היום יש, מחר אין. נשים אפשר להחליף, אמא יש רק אחת. אני לא מתכוונת להאכיל מהקצבה שלי כל אחת שהבן שלי מביא הביתה. שבי אם בא לך. צלחת יש לך."
המתח גדל בכל שנייה. ליאת חיכתה שרון יקום, יזיז את הכיסא, ייקח אותה ביד ויגיד שהם הולכים. שלא ייתן להשפיל את אשתו ככה. אבל רון רק לקח כפית, ובלי להרים את הראש, התחיל לאכול לאט.
הצליל הזה — הכפית מגרדת את תחתית הצלחת — נשמע לליאת כמו רעש חד. באותו רגע משהו בפנים נשבר. בלי היסטריה, בלי דמעות, בלי צעקות.
"בתאבון, רון," אמרה בשקט. "תיהנה. עידו, כשתסיים לאכול — תרד למטה, אני מחכה בחוץ."
היא פנתה ויצאה. בחדר המדרגות עמד ריח של דג מטוגן וצבע ישן. ליאת ירדה לקומת הכניסה, יצאה החוצה ונשמה את האוויר הקריר של ליל שישי. במוח סובבה רק מחשבה אחת: למה דווקא היום? גיטית תמיד התייחסה אליה בקרירות, תמיד זרקה הערות עוקצניות, אבל למעימות פתוחה כזאת לא הגיעו קודם מעולם. שינוי טקטיקה כזה פתאומי תמיד מסתיר משהו רציני.
כעבור חצי שעה יצא עידו, ואחריו, כפוף, גרר את עצמו רון. כל הדרך הביתה הלכו בשתיקה. עידו סיפר על בית הספר בלי לשים לב למתח, בני הזוג לא החליפו מבט אחד.
בבית, אחרי שהילד נרדם, רון ניסה לדבר ראשון. ניגש לליאת כשזו סידרה בגדים בארון.
"ליאת, נו, מה קרה לך?" קולו נשמע מתחנף, כמו של ילד שעשה שטות. "אמא שלי אישה מבוגרת, עם ההזיות שלה. למה הלכת ככה בפתאומיות? יכולת פשוט לשבת איתנו, ואני הייתי מדבר איתה אחר כך."
ליאת סגרה את דלת הארון והביטה בו ישר.
"רון, אמא שלך שמה לי צלחת ריקה וקראה לי זרה. ואתה בשקט אכלת חמין. על מה בדיוק התכוונת לדבר איתה אחר כך?"
"היא לא עשתה את זה מרוע לב! יש לה תקופה קשה. הקצבה מתעכבת, לחץ הדם קופץ. היא חוסכת."
"חוסכת על צלחת חמין לאמא של הנכד שלה? אל תעשה ממני פראיירית, רון. זה לא עניין של חמין וזה לא עניין של חיסכון. מה קורה פה?"
רון הסיט מבט. על המצח הופיעו טיפות זיעה. הוא החליף משקל מרגל לרגל.
"שום דבר לא קורה. אמא פשוט עייפה. בוא נשכח מזה, בסדר? אני אקנה אוכל ואביא לה, שלא תדאג."
ליאת לא ענתה. המבט הבורח, התנועות העצבניות הסגירו אותו לגמרי.
למחרת בעבודה היא לא הצליחה להתרכז בטפסים. המחשבות חזרו כל הזמן לערב ההוא. גיטית היא אישה מחושבת. היא לא עושה מהלכים ספונטניים בלי מטרה.
בערב ליאת החליטה לבדוק את התקציב המשפחתי. הם חסכו כבר שמונה חודשים לטיול לקפריסין — כל חודש הפרישו מהמשכורות שלהם 1,800 שקל, קצת מהמשכורת שלה מהדואר, קצת מהמשכורת שלו כחשמלאי בחברת "אלקטרה". הכסף היה בחשבון משותף בבנק הפועלים, שגם היא וגם רון יכלו לגשת אליו. כשפתחה את האפליקציה הבנקאית בטלפון, קפאה במקום. בחשבון חסרו 14,300 שקל. הלב הלם מהר יותר, אבל ליאת אילצה את עצמה להישאר רגועה. היא הזמינה דף חשבון. הכסף הועבר לפני שלושה ימים, בעשירי לחודש, לכרטיס שהמספר שלו לא הכירה.
כשרון חזר מהעבודה, היא ישבה ליד שולחן המטבח. מולה — דף מודפס עם פירוט הבנק.
"רון, שב," קולה של ליאת היה חסר רגש. הוא ישב בציות, נעץ מבט בדף. הפנים שלו הלבינו מיד.
"לאן העברת את הכסף?" שאלה ישירות.
רון התחיל לגמגם, הידיים רעדו.
"ליאת, אני אסביר הכל. זה זמני. אני אחזיר כל שקל."
"לאן. הלך. הכסף."
"לאחי… לגיא. יש לו בעיות. בעיות גדולות. הוא היה חייב דחוף להחזיר חוב, אחרת היו לוקחים לו את הרכב, את המאזדה. אמא בכתה, התחננה שאעזור. אמרה שגיא יחזיר הכל תוך כמה חודשים."
ליאת הביטה באיש שלה, והפאזל בראש שלה התחבר לתמונה אחת מפחידה.
"אז לפני שלושה ימים אתה לוקח בסתר את הכסף המשותף שלנו, 14,300 שקל שחסכנו שמונה חודשים לטיול, ונותן אותם לאח שלך העצלן. ואתמול אמא שלך עורכת הצגה עם צלחת ריקה."
"זה לא קשור!" התפרץ רון בחום.
"זה קשור ישירות, רון. אמא שלך הבינה מצוין שבסוף אני אשים לב שהכסף נעלם. והיא החליטה לפעול בהקדמה. לעשות סקנדל, להאשים אותי, להעליב, כדי שאני אתפוצץ. שנריב בגלל ההתנהגות שלה, ולא בגלל הגניבה שלך. היא הגנה עליך ועל גיא."
רון כיסה את הפנים בידיים.
"ליאת, סליחה. לא יכולתי לסרב לה. היא אמא. היא כל כך בכתה."
"ואני מי? אני אשתך. חסכנו את הכסף הזה ביחד. ויתרתי לעצמי על דברים, לקחתי משמרות נוספות בדואר, עד שבע בערב שלוש פעמים בשבוע. ואתה סתם נתת אותם למישהו שאף יום בחיים לא עבד כמו שצריך."
"הוא יחזיר! אמא נשבעה בבריאות שהוא יחזיר!"
"גיא אף פעם לא מחזיר כלום. ואתה יודע את זה מצוין. וגם אמא שלך יודעת. בדיוק בגלל זה היא החליטה להשפיל אותי. להראות מי במשפחה הזאת מדבר, ומי סתם משרתת עם צלחת ריקה."
הימים חלפו במתח כבד, מחניק. ליאת לא פתחה יותר שיחות על הכסף. היא התחילה לעקוב אחרי רון בשקט. הוא נעשה עצבני, כתב כל הזמן עם מישהו בטלפון, יצא הרבה למרפסת לדבר.
כעבור שבוע גיטית התקשרה בעצמה. רון ענה. ליאת עמדה לידו ושמעה כל מילה דרך הרמקול הפתוח.
"רוני, בן שלי, מה שלומכם?" קולה של גיטית זימר מתוק.
"בסדר, אמא."
"תביא לי את עידוש'י בסוף שבוע. התגעגעתי. ואת ההיא שלך אל תביא. שתישאר בבית. אני יותר לא מתכוונת לבשל בשבילה. ובכלל, בן, תחשוב, את מי אתה צריך? אישה כזאת רעה, קמצנית. על שקל אחד תיחנק. לעזור לגיא חבל לה, רק על עצמה חושבת."
רון שתק. עמד באמצע המסדרון, ראש מושפל, ושמע איך אמא שלו מכתימה את אשתו.
"אמא, נו תפסיקי," הוא סוף סוף הצליח להוציא.
"מה תפסיק? אני אומרת אמת! אתה ראוי לטובה יותר. תשמע, השכנה שלנו, מיכל מקומה שלוש — היא התגרשה. בחורה כזאת טובה, בעלת בית. כל הזמן שואלת עליך. והליאת שלך רק יודעת ללכת עם פרצוף חמוץ. את הכסף לגיא נתת לה?"
"לא, אמא."
"נהדר. חכם שלי. גבר צריך להחליט לבד לאן להוציא כסף. והיא שתשתוק."
ליאת סגרה את הדלת למטבח בלי רעש. עכשיו הכל נסגר במקום: גיטית לא רק כיסתה על גניבה — היא רצתה להחליף אותה במיכל מקומה שלוש, מישהי שלא תספור שקלים ולא תשאל שאלות.
באותו לילה ליאת לא ישנה. שכבה בחושך, הקשיבה לנשימה השווה של האיש שלה, בהתה בתקרה. תשע שנות נישואים. תשע שנים של ניסיונות לרצות את החמות. והתוצאה? צלחת ריקה וחסכונות גנובים.
בבוקר קיבלה החלטה. היא לא עשתה סקנדל גדול. לא ארזה את הבגדים שלו בשקיות זבל, לא זרקה אותו החוצה. ליאת פתחה חשבון בנק נפרד משלה בבנק לאומי והעבירה לשם את המשכורת שלה, 8,200 שקל בחודש. אחר כך הגישה בקשה לפיצול חשבונות עבור תשלומי הארנונה והחשמל. הדירה נקנתה בזמן הנישואים, רשומה בחלקים שווים, וליאת לא התכוונה לוותר על מילימטר אחד מהרכוש שלה.
ביום שישי בערב, כשרון עמד לקחת את עידו לסבתא, ליאת עצרה אותו בפרוזדור.
"רון, תישאר רגע. צריכים לדבר ברצינות."
הוא נדרך, מרגיש שמשהו רע קרוב.
"ליאת, אני מאחר. אמא מחכה."
"אמא שלך תחכה. שב."
הטון שלה היה כל כך קר שרון נכנע בעל כורחו. עידו באותו רגע אסף צעצועים בחדר שלו, אז יכלו לדבר בגלוי.
"אני יודעת על התוכניות של אמא שלך, רון. גנבתם את החסכונות שלי."
"לא גנבנו! לקחתי את הכסף שלי!" ניסה להתגונן.
"זה היה כסף משותף. אבל זה בכלל לא העניין. העניין הוא במי שהפכת. הפכת לנספח חסר קול לאמא שלך. היא בגלוי מעליבה את אשתך, ואתה שותק. היא מתכננת להשיא אותך לשכנה, ואתה מקשיב ומהנהן. בגדת בי, רון."
רון ניסה לקום, אבל ליאת עצרה אותו בתנועת יד.
"אני מגישה בקשה לגירושין."
המילה נפלה בשקט הפרוזדור בכובד שאין ממנו חזרה. רון קפא. עיניו נפערו.
"ליאת, יצאת מדעתך? איזה גירושין? בגלל כסף? בגלל צלחת חמין?"
"בגלל בגידה. בגלל הפחדנות שלך. אתה לא גבר, רון. אתה ילד קטן שעדיין נאחז בחצאית של אמא. לחיות עם אדם כזה אני כבר לא רוצה."
"ומה עם עידו? אתה הורס את המשפחה!"
"את המשפחה הרסת אתה, כשבסתר נתת את הכסף שלנו ונתת לאמא שלך לנגב עלי את הרגליים. עידו יישאר איתי. אתה תוכל לראות אותו בימים שהחוק קובע. את הדירה נמכור או נחלק. אתה יכול לעבור לאמא כבר עכשיו."
"אני לא הולך לשום מקום! זו גם הדירה שלי!"
"זכותך. תישאר. אבל מהיום אנחנו חיים כשכנים. המדף שלי במקרר — העליון. באוכל שלי לא נוגעים. חשבונות הבית משלמים חצי-חצי. וכן, מומלץ למצוא עבודה שנייה, כי אני לא אוסיף עוד שקל לצרכים שלך."
רון היה רצוץ. הוא מעולם לא ראה את ליאת כזאת.
גיטית שמעה על הגירושין הצפויים למחרת. היא הגיעה לדירה כמו סופה, ברגע שרון הודיע לה את החדשות. ליאת באותה שעה גיהצה בסלון. החמות פרצה לחדר, הפנים שלה סמוקות.
"את נחש שכמותך!" שרקה גיטית. "החלטת לזרוק את הבן שלי לרחוב? לחלק את הדירה חשבת? אני אגרור אותך בבתי משפט! תצאי מפה בלי כלום!"
ליאת קיפלה בזהירות את המגבת המגוהצת, כיבתה את המגהץ והביטה באישה הנסערת.
"גיטית, אין צורך לצעוק ככה. לחץ הדם עלול לעלות. הדירה נקנתה בנישואים, וחצי שייך לי. בית המשפט יאשר את זה."
"את סוחטת אותו עם הילד! כלבה חומדנית!"
"אני רק מחזירה לך את המילים שלך. זוכרת? 'אני לא חייבת להאכיל זרים.' אז ככה, גיטית. הבן שלך עכשיו אדם זר בשבילי. ולהאכיל אותו אני כבר לא חייבת. רצית שיהיה שייך לך לגמרי? מזל טוב, השגת את זה. קחי אותו. רק אל תשכחי שעכשיו את תצטרכי לממן את ההלוואות שלו ולפרנס את גיא היקר שלך."
הפנים של גיטית התארכו. ליאת הביטה בה בלי כעס, אבל בנחישות שאין לערער עליה.
"ועכשיו, גיטית, תעזבי את הדירה שלי. אני צריכה להכין ארוחת ערב לעצמי ולבן שלי."
החמות נסוגה. היא הסתובבה בשתיקה ויצאה, טורקת את הדלת בקול. רון נשאר עומד במסדרון, אבוד. הוא הבין שאיבד הכל.
תהליך הגירושין נמשך שבעה חודשים. רון ניסה להשלים, הביא פרחים, הבטיח להשתנות. אבל ליאת הייתה איתנה. היא לא הצליחה לשכוח את הערב ההוא, את הצלחת הריקה ואת השתיקה הפחדנית של האיש שלה.
את הדירה מכרו בסוף בשלושה מיליון וחצי שקל. הכסף התחלק שווה בשווה — מיליון ושבע מאות וחמישים אלף לכל אחד. ליאת ועידו עברו לדירת שני חדרים בגבעת שמואל, ברחוב סוקולוב. היא עשתה שיפוץ צנוע, סידרה הכל לפי הטעם שלה.
רון, אחרי שקיבל את החלקו, נכנע להפצרות אמו והשקיע חצי מיליון שקל בעסק של גיא — חנות אביזרי רכב ברמת גן שלא הצליחה להחזיק מעמד יותר משמונה חודשים. שאר הכסף נמס במהירות. רון עבר לגור עם גיטית. בדירה הצפופה שלהם נשמעו עכשיו הרבה צעקות. גיטית האשימה את הבן בכישלונות, דרשה כסף.
לפעמים רון הגיע לראות את עידו אצל ליאת. פעם אחת, כשעמד ללכת, נעצר בפתח.
"ליאת…" אמר בהיסוס. "ואת… את לא מתחרטת?"
ליאת הידקה את חגורת חלוק הבית שלה ולא ענתה מיד. היא הביטה בשעון על הקיר, בשעה שבע ורבע.
"לילה טוב, רון," אמרה רק. "עידו יחכה לך בשבת בתשע."
היא סגרה את הדלת אחריו וחזרה למטבח. על הכיריים רתח קומקום. על השולחן חיכתה צלחת עם פנקייקים חמים, זהובים, שהכינה עם עידו לפני חצי שעה. ליאת מזגה לעצמה תה חזק בכוס הזכוכית שהביאה מהדירה הישנה, ישבה ליד השולחן. עידו התיישב לידה, מרח דבש על הפנקייק העליון, ודחף את הצלחת קצת לכיוונה.
"אמא, גם לך," אמר, וזזה כדי לפנות לה מקום.
