אבא של דניאל השיב את מתנת המסיבה
קוראים לי עדי, אני גרה בראשון לציון, ואני עוסקת בקוסמטיקה רפואית כבר אחת עשרה שנה. ללקוחות שלי אני רגילה: מגיעות נשים, לפעמים גברים, לכל אחד סיפור משלו. אבל מה שקרה ביום חמישי, אני אזכור עוד זמן רב, למרות שזה לא היה קשור בכלל לעבודה שלי.
ביום חמישי סיימתי מאוחר, כמעט בתשע בערב. כיביתי את המנורה, בדקתי את המקרר עם התכשירים, יצאתי לרחוב. ליד הכניסה עמדה אישה בת שלושים וחמש בערך ולא העזה להיכנס. ביד אחת — קופסה עטופה בנייר מתנה, ביד השנייה — מעיל ילדים.
היא התנצלה שהיא מפריעה. שאלה אם אני בעלת הקליניקה, ואמרה שהיא צריכה עצה. לא בנושא טיפוח עור — עצה אחרת לגמרי. הייתי עייפה, אבל משהו בקול שלה גרם לי להישאר. ישבנו על הספסל ליד הכניסה לבניין, והיא סיפרה.
לבן שלה, דניאל, מלאו שלוש. החמות, שולה, הזמינה אותם לחגוג אצלה בחולון. והציבה תנאי: המתנה צריכה להתחיל באות הראשונה של שם מי שמביא אותה. שם החמות מתחיל ב"שין", שם בעלה של האישה, עומר, מתחיל ב"עין", ושם האישה עצמה, נטע, מתחיל ב"נון". נטע בחרה לבן שלה מתנה שמתחילה ב"נון" — נגרר, קרונית עץ עם קרונות, עבודת יד.
ועומר לקח ובחר לילד קונסולת משחקים. הוא הסביר את הבחירה בבדיחה: "עין" כמו "עול" — עול על הצוואר. אמר שהבן כבר בגיל שלוש צריך להתרגל שתולים עליו הכול. שולה כמעט נפלה מהכיסא: "איזה עול פה? זו סתם מתנה יפה." אבל האמת התבררה מהר יותר משום מילת בדיחה.
נטע ישבה מולי ואדמה. היא סיפרה, וידיה מיישרות שוב ושוב את רצועת התיק, אף שזו כלל לא זזה ממקומה.
ואז — גרוע יותר. את המתנה של נטע החמות הניחה על המדף, ואמרה שכזה דבר יש בכל גן ילדים. את הקונסולה של עומר היא פתחה מיד, ישבה עם דניאל על הספה ושיחקה איתו כל הערב. נטע קמה לערוך את השולחן, שטפה כלים, חתכה סלטים.
כשהאורחים התפזרו, החמות אמרה לעומר לפני כולם: "אתה זהב, לא בן. ואשתך — בלי שום דמיון. איזו מתנה חשבה לילד, חבל על הזמן."
וכך נטע יושבת מולי על הספסל בעשר פחות רבע בערב ושואלת מה לעשות. את בעלה היא אוהבת, אבל אחרי הערב ההוא הוא זר לה. החמות מתקשרת כל יומיים ומזכירה שלדניאל לא צריך אמא שלא יודעת לשמח ילד.
הקשבתי עד הסוף. הבטתי בקופסה בידה. התברר שזו אותה קונסולת משחקים בדיוק. היא הביאה אותה כדי לתת למישהו — לא יכלה לראות אותה בבית.
אמרתי לנטע רק דבר אחד: "כבר ענית על השאלה שלך. פשוט מפחדת להגיד את זה בקול."
היא הביטה בי, אחר כך בקופסה. שתקה רגע ארוך. אחר כך קמה, סידרה את החצאית והלכה ברגל לרכב — הוא חנה בצד הרחוב ממול. היא נסעה איתו כל היום עם הקופסה הזאת על המושב האחורי.
חודש אחרי אותו ערב היא שלחה לי הודעה. סיפרה שבשבוע שאחרי המסיבה עומר ישב מולה במטבח, בלי טלוויזיה ברקע, בלי טלפון ביד, ואמר לה משפט אחד שהיא זוכרת מילה במילה: "טעיתי. המתנה שלך הייתה הכי נכונה בערב ההוא, ואני נתתי לאמא שלי לקבוע מה שווה ומה לא." הוא סיפר שהתקשר לשולה באותו לילה ואמר לה בקול רגוע אבל נחוש: שאם היא רוצה לראות את הנכד שלה, היא לא תדבר יותר על נטע ככה, לא בפניו ולא מאחורי גבו. שולה ניסתה לצחוק את זה מעליה, אמרה שהוא מגזים בשביל אישה. עומר לא הרים את הקול. אמר רק: "זו אשתי, אמא. את יכולה לבחור אם להיות חלק מהבית שלנו או לא."
שולה לא התקשרה שבועיים. כשהתקשרה סוף סוף, זה היה כדי להזמין את נטע לארוחת שישי — לבד, בלי עומר, "לשבת לדבר כמו שתי נשים". נטע הלכה. לא סיפרה לי מה בדיוק נאמר שם, רק כתבה: "היא לא התנצלה במילים, אבל הגישה לי צלחת נוספת בלי שביקשתי, כמו פעם, לפני שדניאל נולד. זה הספיק לי להבין שמשהו זז."
הקונסולה נשארה אצלה. היא לא נתנה אותה לאף אחד. עמדה לה על המדף בסלון, ליד הקרונית העץ עם הקרונות. נטע שלחה לי תמונה של שתי המתנות זו לצד זו, ומתחת כתבה רק: "שיידע דניאל, כשיגדל, שאמא שלו יודעת לבחור נכון — גם כשאף אחד לא מסתכל."
