אני עובדת כמרפאה בעיסוק במחלקת שיקום בבית החולים סורוקה כבר שש עשרה שנה, ואני חייבת להגיד — כזה מקרה לא ראיתי. את יונתן פרץ הכרתי כשהוא היה בן שמונה, מגיע אלינו במיטה ניידת מבית חולים בגרמניה, אחרי שכבר עבר שם למעלה משלושים ניתוחים. אני לא הייתי בסצנה ההיא, ביום שזה קרה — רק שמעתי את הסיפור בקטעים, מהתיק הרפואי ומהאבא שלו, שהיה בא כל בוקר בשבע ומחכה בפרוזדור עד שהמשמרת שלי מתחילה.
זה קרה בבאר שבע, בקיץ, יום שרב קפוא-חם כזה שרק בנגב מכירים. יונתן היה בן שבע, ישב עם אמא שלו במרפאת אף אוזן גרון ברחוב הפלמ"ח, מחכה לתור. פגיעה ישירה. האמא שלו, מירב, נהרגה במקום. הוא נשאר בחיים בנס — עם כוויות על ארבעים וחמישה אחוז מהגוף, שברי רסיסים בכל מקום, שבר ביד ימין. שכב בתרדמת שלושים יום בבית החולים איכילוב, ואחר כך הטיסו אותו לגרמניה, לאחד המרכזים לכוויות קשות. שם עברו עליו למעלה משלושים ניתוחים. אני זוכרת שקראתי בתיק שלו את המילה שכתב שם הרופא הגרמני: "פרוגנוזה שמורה לגבי הליכה עצמאית". זה אומר, במילים פשוטות, שלא היו בטוחים שהוא ילך שוב.
כשהוא הגיע אלינו לשיקום היה לבוש בבגד לחץ — אתם יודעים, הבגד הצמוד הזה שעוטפים אותו על העור אחרי כוויות קשות, כדי שהצלקת לא תתעבה. שחור-אפור, מכסה אותו מהצוואר עד פרקי הידיים. הוא היה שקט מאוד בהתחלה. לא בכה, לא ביקש כלום, פשוט הביט בתקרה. אני זוכרת שבפעם הראשונה שניסיתי להזיז לו את היד הימנית בתרגיל מתיחה, הוא נשך את השפה התחתונה שלו עד שכמעט יצא דם, ולא הוציא הגה.
היה לי סידור עם המשמרת שלי — אני מביאה תה נענע מהבית בתרמוס, ובכל הפסקה אני שותה כוס ליד המיטה שלו, בלי לדבר, סתם ליישב. לא בשביל לעודד אותו. סתם כדי שיהיה מישהו. פעם אחת הוא שאל אותי אם התרמוס הזה היה של אמא שלי. אמרתי שכן. הוא הנהן ולא שאל יותר.
מה שהפך את המקרה שלו לסיפור שמדברים עליו במחלקה זה לא ההחלמה הפיזית — זו, למרבה הצער, לא נדירה אצלנו, יש לנו הרבה ילדים אחרי פיגועים ואחרי מלחמה. מה שהיה יוצא דופן זה מה שהוא ביקש כעבור שמונה חודשים. הוא ביקש ללמוד לרקוד.
האבא שלו, גיא, סיפר לי שמירב, אמא של יונתן, רקדה טנגו במועדון בעיר לפני שנולד. יונתן זוכר אותה מסתובבת במטבח עם מגבת על הכתף, מלמדת אותו צעד בסיס כשהיה בן חמש. אז כשמדריכת התנועה שלנו, אורלי, שאלה אותו מה הוא רוצה לעשות כשהיד שלו תתחזק מספיק, הוא לא אמר כדורגל, לא אמר אופניים. הוא אמר: טנגו.
לקח לו קרוב לשנה. חזר לבית ספר יסודי בשכונת רמות אחרי חמישה חודשים, עם התעודה עוד עטופה בניילון כי הוא לא הרשה לאף אחד לגעת בה. למד לנגן באקורדיון — כלי שהמורה שלו לתנועה המליצה עליו כי הוא מחזק את שרירי כף היד בלי מאמץ יתר על המפרק. ואז, בערב אחד בחודש מרץ, באולם קטן ליד גן העצמאות, יונתן עלה על רחבת הריקודים לבוש בבגד הלחץ שלו מתחת לחולצה לבנה, ורקד טנגו.
לא הייתי שם באולם. אבל אורלי צילמה סרטון קצר בטלפון ושלחה לי אותו באותו לילה, בשעה עשר וחצי בערב, עם ההודעה: "תראי מה הילד שלך עשה". ראיתי אותו סובב את בת הזוג שלו לשיעור, ילדה בת תשע בשם שירה, בתנועה איטית אבל בטוחה, היד הימנית שלו — זו שהרופאים בגרמניה לא היו בטוחים שתעבוד שוב — אוחזת בכף ידה בלי לרעוד.
עברה שנה מאז. הפגישה האחרונה שלי עם יונתן הייתה לפני חודשיים, בביקורת מעקב שגרתית. הוא כבר לא זקוק לבגד הלחץ באזור הזרוע, רק על החזה. הוא סיפר לי שהוא עבר לקבוצת ריקוד מתקדמת יותר, ושאבא שלו התחיל ללמוד לרקוד איתו כי "מישהו צריך להיות שותפה כשאין לו בת זוג בגיל שלו". צחקתי. הוא לא צחק, רק סידר את שרוול החולצה כדי שיכסה את הצלקת על פרק כף היד, תנועה קטנה שהוא עושה בלי לשים לב, ואמר: "בפעם הבאה תבואי לראות".
לא הלכתי לראות אותו רוקד עד היום הזה. אבל לפני כמה שבועות פגשתי את גיא במסדרון המחלקה — הוא הביא איתו תיק אחר, לא של יונתן, אלא של ילד שכן שלהם שעבר תאונת דרכים וזקוק לשיקום. גיא סיפר לי, כאילו בדרך אגב, שבגיל שבע יונתן ביקש ממנו לעבור את השם המשפחתי של אמא, פרץ, כשם אמצעי רשמי — לא כי מישהו ביקש ממנו, אלא כי הוא בעצמו פנה למשרד הפנים כשמלאו לו תשע, עם האבא, וביקש את זה. גיא לא ידע את זה עד שהפקידה שאלה אותו אם הוא בטוח. הוא חתם.
