אני עובד כמדריך ריקוד בבית ספר לרוקדים ברחוב אבן גבירול בתל אביב כבר שמונה עשרה שנה, ומעולם לא ראיתי משהו כמו מה שקרה באולם שלנו בחורף האחרון.
הכול התחיל ביום שלישי רגיל, כזה שבו הילדים מגיעים אחרי בית הספר עם התיק על הגב ונעלי הריקוד בשקית ניילון. הייתי עסוק בסידור הכיסאות לקראת שיעור הערב כשנכנסה אישה עם ילד בכיסא גלגלים. הילד, בערך בן תשע, ישב שקט מדי בשביל גיל תשע. הידיים שלו היו מכוסות בבד הדוק, אלסטי, מהסוג שרואים אצל מטופלים אחרי כוויות קשות – את הבד הזה אני מכיר, כי אח שלי עבד שנים בבית חולים לילדים בפתח תקווה.
האישה, גברת רחל, הציגה את עצמה כמטפלת. לא אמא. "אני מלווה אותו מטעם העירייה," היא אמרה, "שנה וחצי כבר." לא שאלתי יותר מזה. אנשים שמגיעים לחדר הריקוד לא תמיד רוצים לספר את הסיפור שלהם, וזה בסדר. זה התפקיד שלי, לתת מקום לרקוד, לא לחקור.
שמו של הילד היה נדב. נדב כהן, מבאר שבע במקור, אבל עברו לגור בתל אביב אחרי האסון. איזה אסון בדיוק, לא ידעתי אז. רק ראיתי איך גברת רחל דוחפת את הכיסא בעדינות אל פינת האולם, ואיך נדב מביט בראי הגדול על הקיר, בשקט, כמו שילד לא אמור להביט בשום דבר.
במשך שלושה שבועות הוא רק ישב. צפה בילדים האחרים עושים סלסה בסיסית, ואלס. לא ביקש כלום. פעם אחת שאלתי אותו אם הוא רוצה לנסות איזו תנועה קטנה עם הידיים, בישיבה, והוא אמר "לא יכול" – שתי מילים, בלי הסבר. גברת רחל, שישבה תמיד על הכיסא ליד הדלת עם ספר או סתם עם הטלפון, לא התערבה. היא נתנה לו את המרחב הזה, וזה גם לימד אותי משהו.
מה שגיליתי אחר כך, בשיחה קצרה עם רחל ליד מכונת הקפה במסדרון, זה שנדב היה בן שבע כשטיל פגע במרפאה בבאר שבע, שם הוא חיכה עם אמו לתור אצל רופא עיניים. אמו נהרגה במקום. נדב עצמו נשרף על ארבעים וחמישה אחוז מגופו, קיבל פציעות רסיסים ושבר ביד. שלושים יום הוא היה בתרדמת בבית חולים סורוקה, ואחר כך טסו אותו לטיפול מיוחד בגרמניה – שם עברו עליו למעלה משלושים ניתוחים.
"הרופאים אמרו שאולי הוא לא ילך שוב," רחל סיפרה לי, מערבבת סוכר בכוס הקפה הפלסטיק בלי להסתכל עליי, "ושאולי היד לא תחזור לתפקד כמו שצריך." היא לא בכתה כשסיפרה את זה. רק ערבבה את הקפה עוד קצת, יותר ממה שצריך.
בשבוע הרביעי קרה משהו. שיר איטלקי התנגן ברקע – לא זכור לי איזה, משהו ישן שהמורה לטנגו נהגה לשים בהפסקות. נדב הזיז את האצבעות על משענת הכיסא הגלגלים. לא הרבה. רק תנועה קטנה, כמו מישהו שסופר תיפוף.
שאלתי אותו אם הוא אוהב את השיר הזה. הוא אמר: "אמא שלי רקדה טנגו." זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הזכיר את אמו לפניי.
מאותו רגע משהו השתנה בקצב שלו. לא בבת אחת – זה לא סרט. זה היה איטי, כמעט בלתי מורגש: שבוע אחד הוא ביקש שיזיזו את הכיסא קרוב יותר לרחבה. שבוע אחר כך ביקש שאלמד אותו את תנועות הידיים של הטנגו, בישיבה, כמו שהיה מציע לו כל מדריך למטופל בשיקום. תפסתי את כפות ידיו הקטנות – עוד רגישות, אבל יציבות יותר משחשבתי – והראיתי לו איך שומרים על מסגרת הזרועות.
עברו שמונה חודשים. נדב עבר טיפולי פיזיותרפיה נוספים בבית חולים איכילוב, וגברת רחל דיווחה לי כל פעם על התקדמות קטנה: הוא עומד עם הליכון, הוא עושה שלושה צעדים, הוא עושה עשרה. יום אחד הוא הגיע בלי הכיסא. עם קביים. הביט בי, וכשראה שאני לא עושה עניין גדול מזה, רק חייך קצת ופנה לעבר הכיסא הרגיל ליד הראי.
בערב שלפני יום הזיכרון לחללי מלחמה, גברת רחל ביקשה ממני שיחה פרטית. אמרה שהעירייה ומרכז השיקום מארגנים ערב הוקרה קטן לילדים שעברו טראומה, באולם התרבות ברחוב שדרות בן גוריון, ושנדב ביקש – הוא ביקש, לא היא הציעה – לרקוד. טנגו. עם הבגד הלוחץ שהוא לובש כל הזמן מתחת לבגדים, אותו בד שראיתי ביום הראשון.
התאמנו שישה שבועות. הוא עדיין לא הלך יציב לגמרי, אז בנינו כוריאוגרפיה שמתאימה לזה: תנועות קצרות, אחיזה חזקה יותר בידיים, פחות סיבובים. גברת רחל ישבה על הכיסא ליד הדלת כל אימון, כמו תמיד, אבל בשבועות האחרונים הפסיקה להביא איתה ספר.
בערב עצמו האולם היה מלא כמעט לגמרי – כמאתיים כיסאות, רוב המקומות תפוסים על ידי משפחות ואנשי עירייה ומתנדבי מד"א שליוו כמה מהילדים בטיפולים. באוויר היה ריח של קפה מהדוכן בכניסה ושל בגדים חדשים – ילדים שהוריהם קנו להם משהו מיוחד לערב הזה.
כשהגיע תורו של נדב, כיביתי את האור הרגיל והדלקתי רק את הספוט הלבן במרכז הרחבה. הוא עמד שם, בבגד הלחיצה הדק מתחת לחולצה לבנה, מכנסיים שחורים שהרחיקו ממנו את התדמית של "ילד חולה" ונתנו לו להיראות פשוט כמו רקדן. שיר איטלקי התחיל להתנגן – אותו שיר, בערך, מהיום הרביעי.
ראיתי אותו סופר בשקט, בלי מילים, רק בשפתיים – אחת, שתיים – ואז זז. הצעדים היו קטנים, אבל מדויקים. פעם אחת כפף את הברך יותר משצריך והתנודד, ולרגע חשבתי שהוא נופל. אבל הוא תפס את עצמו על משענת היד שהצבנו במרכז הרחבה בדיוק בשביל רגעים כאלה, ונדחף חזרה לזקיפות. אף אחד באולם לא זז. שמעתי רק את הנשימות.
כשהמוזיקה נגמרה הוא עמד רגע נוסף, נושם כבד, ואז הרים את היד למעלה, כמו שלימדתי אותו לעשות בסיום כל תרגיל. גברת רחל קמה מהכיסא שלה ליד הדלת – זכרתי את זה כי היא תמיד ישבה שם, מרחק בטוח – והלכה לאט לעבר הרחבה. לא רצה. הלכה. עצרה שני צעדים ממנו וחיכתה שהוא יפנה אליה קודם.
הוא פנה. אמר משהו שלא שמעתי מהמרחק, וגברת רחל הוציאה מתיק הבד שלה תיקייה דקה, כחולה, כזו שרואים במשרדי רווחה. פתחה אותה על ברכיה כשהיא כרעה לידו, ונדב הביט בדף שהיה בפנים.
מה שגיליתי רק אחר כך, כשגברת רחל נשארה איתי לבד באולם הריק לאסוף את הציוד, זה שהתיקייה הזו הייתה אישור רשמי: קרן שיקום ילדי פגועי טרור, בשיתוף עיריית תל אביב, אישרה מימון של המשך הטיפולים הפיזיותרפיים והנפשיים של נדב עד גיל שמונה עשרה – סכום כולל שרחל ציינה, בלי לפרט יותר מדי, "קרוב לשלוש מאות אלף שקל." היא לא חתמה על זה בשבילו. היא רק הביאה לו לדעת, ברגע שבו הוא הוכיח לעצמו משהו, שהדלת הזו נשארת פתוחה.
היא סגרה את התיקייה, ואני ראיתי אותה מניחה יד קלה על הכתף של נדב – לא חיבוק, רק יד. הוא לא זז ממנה. פשוט עמד שם, נשען קצת על הקביים שהביא איתו לצד הרחבה, ומביט בדלת האולם שממנה בקרוב יצטרכו לצאת החוצה, לרחוב, לחיים הרגילים שממשיכים בכל זאת.
