– איפה השמלה שלי? זאת עם הפרחים? – שאלתי, עומדת בסלון עם שקית זבל פתוחה לרגליי.
חנה, אמא של בעלי, אפילו לא הרימה את הראש מהסיר שבו קילפה תפוחי אדמה.
– זאת עם הכתם מתחת לבית השחי? זרקתי. גם ככה כבר לא הייתה אופנתית. לא מבינה למה צריך לשמור דברים כאלה.
הרגשתי חום עולה לי בפנים. השמלה הזאת לא הייתה לא אופנתית ולא קרועה. קניתי אותה בכסף הראשון אחרי החזרה מחופשת הלידה, אצל תופרת ברחוב אבן גבירול. לבשתי אותה ביום השנה לחתונה שלנו, כשאבירם אמר לי שסוף־סוף אני מחייכת שוב כמו פעם.
– זרקת דבר שלי בלי לשאול? – שאלתי בשקט.
– תגידי "אמא", לא "את". ועשיתי סדר. מגיע לי תודה, נעמי.
באותו רגע כבר ידעתי שזה לא באמת על השמלה.
חנה עברה לגור אצלנו לפני שמונה חודשים. היא שכרה חדר בדירת סטודיו בבת ים, אבל הבעלים החליט למכור. הקצבה שלה בקושי כיסתה תרופות, שכר דירה וחשבון חשמל. אבירם בא אז בערב למטבח, ישב מולי ובחש בתה שלו עד שהצטנן.
– רק לתקופה קצרה – אמר. – לאמא באמת אין לאן ללכת.
הסכמתי. איך אפשר היה לא להסכים? גדלתי על זה שלא נוטשים מבוגרים. אפילו אמרתי שנסתדר.
השבועות הראשונים היו קשים אבל נסבלים. חנה בישלה מרק עוף, אספה את מאיה מהצהרון, לפעמים גיהצה חולצות לאבירם. אחר כך התחילה לתקן פרטים קטנים.
"אבירם צריך ארוחת בוקר של ממש, לא יוגורט תוך כדי ריצה לעבודה".
פתאום לא היה יותר מקום בשלי במטבח. היא הזיזה תבלינים, החביאה את מכונת הקפסולות שלי כי "קפה מקפסולה זה כימיה", זרקה צנצנות פסטה כי לא עמדו בארון הנכון. כשחזרתי מהעבודה חיכה לי פתק על השיש: לקנות גבינה לבנה, לא לקנות כיסונים קפואים, לנקות את החלון בחדר הקטן.
הכי גרוע היה שאבירם לא ראה את זה. או שלא רצה לראות.
– נעמי, היא מבוגרת, יש לה הרגלים – אמר כשניסיתי לדבר איתו.
– ואני? לי אין זכות להרגלים בדירה שלי?
בוקר אחד נכנסתי למטבח לפני שבע. מאיה ישבה ליד השולחן, חיוורת ושקטה. חנה עמדה מעליה עם צלחת דייסת סולת.
– אמרתי שהיא לא רוצה – מלמלה מאיה.
– ילדה לא תחליט מה היא אוכלת – ענתה חנה. – בזמני לא היו כאלה קפריזות.
– למאיה יש אי־סבילות ללקטוז. את יודעת את זה.
– היום לכל ילד יש משהו. ממציאים מחלות בשביל לא לבשל נורמלי.
חטפתי את הצלחת בתנועה חדה כל כך שהדייסה ניתזה על הרצפה. מאיה פרצה בבכי, וחנה הביטה בי כאילו הכיתי אותה.
בערב אבירם חזר מאוחר. היא הספיקה לספר לו קודם. שמעתי מהמסדרון את הקול הרועד שלה: "אשתך משפילה אותי מול הנכדה".
כשננעלנו בחדר השינה, אבירם היה זועם.
– על דייסה? אבירם, היא מאכילה את הבת שלנו במשהו שכואב לה הבטן ממנו אחר כך. היא זורקת את הבגדים שלי. מחטטת לי בארונות. אני נחנקת פה.
– מה אתה רוצה שאני אעשה? אזרוק את אמא שלי לרחוב?
שתקתי רגע. כאב לי שככה הוא שמע את זה. כאילו בין הדאגה לאמא שלו לבין הכבוד כלפיי אין שום אמצע.
למחרת מצאתי בפח את הקופסה של התכשיטים שלי. הצמיד של סבתא נעלם. חנה הסבירה שנתנה אותו לשכנה מקומת קרקע כי "זה זבל שאף אחד לא צריך". משהו בי נשבר. בלי צעקות, בלי סצנה. פשוט נשבר.
בערב ארזתי למאיה את התיק לגן, הוצאתי מזוודה מהמחסן וחיברתי בפינת המסדרון, ליד דלת הכניסה, פתק עם רשימת שמות של דירות מוגנות שמצאתי אונליין.
– אני לא רוצה יותר לבקש רשות למקום קטן בחיים שלנו. עד סוף החודש מוצאים לאמא שלך פתרון אמיתי – דיור מוגן, סיעודי, מה שיהיה. אחרת אני עוברת עם מאיה לאחותי בחיפה.
– לא. אני שם גבול. הייתי צריכה לעשות את זה מזמן.
יומיים כמעט לא דיברנו. חנה טרקה ארונות בהפגנתיות. אבירם ישן על הספה. ביום השלישי שמעתי אותו אומר לה במטבח:
– אמא, נעמי צודקת. זאת גם הבית שלה. את לא יכולה להחליט בשביל כולם.
השתררה שתיקה כזאת שהפסקתי לקפל כביסה.
שישה שבועות אחר כך חנה עברה לדירה קטנה בפרויקט דיור מוגן ברמת גן, לא רחוק מאיתנו. אבירם עצמו סידר את הניירת מול המשרד לרווחה וחתם על ההתחייבות הכספית מהחשבון המשותף שלנו – שלושת אלפים ומאתיים שקל בחודש, שאני עוקבת אחריהם עכשיו באפליקציה של הבנק, לא סתם מעבירה בעיניים עצומות.
אנחנו מבקרות אותה, מאיה לפעמים אוכלת איתה ארוחת צהריים, אבל אני כבר לא נותנת מפתחות לדירה שלנו בלי מילה.
את השמלה הכחולה לא קיבלתי בחזרה. גם לא את הצמיד. אבל יום אחד, כשחנה שאלה בטלפון למה "פתאום" אני צריכה לאשר כל הוצאה נוספת מעבר לסכום הקבוע, פתחתי מול אבירם את התיקייה עם חוזה השכירות של הדירה המוגנת, הראיתי לו את הסעיף שאני הוספתי בעצמי – שכל שינוי בסכום מחייב את שתי החתימות, לא רק את שלו – ואמרתי רק משפט אחד:
– מעכשיו זה על שנינו, לא רק על מי שמרגיש אשם.
הוא הביט בי, הנהן פעם אחת, וחתם.
