מירב עמדה במרפסת עם שקית זבל פתוחה לרגליה.
– איפה השמלה הכתומה שלי? – שאלה, והקול שלה נשבר באמצע המשפט.
חמותה, גברת שושנה, אפילו לא הרימה מבט מהסיר של החמין שהניחה על הכיריים.
– זאת עם הפרחים? זרקתי. היה עליה כתם מתחת לבית השחי, וגם ממילא כבר יצאה מהאופנה. לא מבינה איך שומרים בגדים כאלה.
מירב הרגישה איך הפנים שלה מתחממות. השמלה הזאת לא הייתה לא יצאה מהאופנה ולא קרועה. היא קנתה אותה בכסף הראשון שהרוויחה אחרי החופשה ללידה, ולבשה אותה בערב שבו בעלה, אורי, אמר לה שהיא סוף סוף חוזרת לחייך כמו פעם.
– גברת שושנה, זרקת לי דבר בלי לשאול?
– לא "גברת", תגידי אמא. ועשיתי סדר. היית צריכה להגיד לי תודה, מירב.
באותו רגע היא כבר ידעה שזה לא באמת על השמלה.
שושנה עברה לגור אצלם לפני שמונה חודשים. היא שכרה דירת גן ברחוב הסמוך, אבל הבעלים מכר את הנכס והיא נשארה בלי קורת גג. הקצבה שלה בקושי כיסתה תרופות, ארנונה וחשמל. אורי בא אז בערב אל המטבח, ישב מולה, ובחש בתה שכבר הצטננה.
– זה רק לתקופה קצרה, – אמר. – אמא באמת אין לה לאן ללכת.
מירב הסכימה. איך אפשר היה שלא? גדלה על זה שלא נוטשים הורים מבוגרים. היא אפילו אמרה לו, שיהיה בסדר, שיסתדרו.
השבועות הראשונים היו קשים אבל נסבלים. שושנה בישלה מרק עוף, אספה את הבת שלהם, נועה, מהצהרון, לפעמים גיהצה לאורי חולצות. אחר כך התחילה לתקן דברים קטנים.
"אורי צריך ארוחת בוקר מסודרת, לא יוגורט תוך כדי ריצה לעבודה".
פתאום כבר לא היה מקום במטבח של מירב למנהגים שלה. שושנה העבירה את התבלינים למקום אחר, הסתירה את מכונת הקפסולות כי "קפה כזה זה כימיה", זרקה צנצנות פסטה כי הן לא עמדו בארון הנכון. כשמירב חזרה מהעבודה, על השיש חיכה לה פתק: לקנות גבינה לבנה, לא לקנות כרעי עוף מוכנות, לנקות את החלון בחדר הקטן.
הכי גרוע היה שאורי לא ראה את זה. או לא רצה לראות.
– מירב, היא מבוגרת, יש לה הרגלים, – אמר כשניסתה לדבר איתו.
– ואני? לי אין זכות להרגלים בבית שלי?
בוקר אחד, לפני שבע, מירב נכנסה למטבח. נועה ישבה ליד השולחן, שקטה מדי, מול צלחת דייסת סולת מהבילה.
– אמרתי שאני לא רוצה, – מלמלה נועה.
– ילדה לא מחליטה מה היא אוכלת, – ענתה שושנה. – בימיי לא היו קפריזות כאלה.
– לנועה יש רגישות ללקטוז, – אמרה מירב. – את יודעת את זה.
– היום לכל ילד "יש" משהו. ממציאים מחלות כדי לא לבשל נורמלי.
מירב חטפה את הצלחת כל כך בפתאומיות שהדייסה ניתזה על הרצפה. נועה פרצה בבכי, ושושנה הביטה במירב כאילו היכתה אותה.
בערב אורי חזר מאוחר, ושושנה הספיקה לספר לו קודם. מירב שמעה מהמסדרון את הקול הרועד שלה: "אשתך משפילה אותי מול הנכדה".
כשנכנסו לחדר השינה וסגרו את הדלת, אורי היה זועם.
– בגלל דייסה? אורי, היא מגישה לבת שלנו משהו שגורם לה כאבי בטן. היא זרקה לי בגדים. מחטטת לי בארונות. אני כבר לא נושמת בבית הזה.
– אז מה, לזרוק את אמא שלי לרחוב?
מירב שתקה רגע. כאב לה שהוא שמע את זה ככה. כאילו בין דאגה לאמא שלו לבין כבוד כלפיה אין שום נקודת איזון.
למחרת מצאה בפח קופסת תכשיטים ריקה. הצמיד של סבתא שלה נעלם. שושנה סיפרה בקלילות שנתנה אותו לשכנה מלמטה, כי "זה סתם זבל, אף אחד לא צריך את זה". אז משהו בתוכה נשבר. בלי צעקות, בלי סצנה. פשוט נשבר.
באותו ערב מירב ארזה לנועה תרמיל, הוציאה מזוודה מהמחסן העליון, והניחה אותה ליד הדלת.
– אני כבר לא מוכנה לבקש פינה קטנה בחיים שלי. עד סוף החודש נמצא לאמא שלך מקום, דיור מוגן, בית אבות, כל דבר אמיתי. או שאני עוברת עם נועה לגור אצל אחותי.
– לא, אורי. אני שמה גבול. הייתי צריכה לעשות את זה מזמן.
יומיים כמעט לא דיברו. שושנה טרקה ארונות בהפגנתיות. אורי ישן על הספה בסלון. ביום השלישי מירב שמעה אותו מדבר איתה במטבח:
– אמא, מירב צודקת. זה גם הבית שלה. את לא יכולה להחליט במקום כולם.
השתררה שם שתיקה כזאת, שמירב הפסיקה לקפל את הכביסה באמצע.
שושנה עברה כעבור שישה שבועות לדירה קטנה בדיור מוגן בשכונת רמת אלון, לא רחוק מהם. אורי טיפל בכל הסידורים – חוזה השכירות, ההעברה של הריהוט, אפילו התקנת הפעמון החדש עם האותיות הגדולות שהיא ביקשה כי הראייה שלה כבר לא מה שהייתה. הם מבקרים אותה, נועה אוכלת איתה ארוחת צהריים לפעמים, אבל מירב כבר לא מוסרת את המפתחות של הבית שלה בלי לשאול.
את השמלה הכתומה היא לא קיבלה בחזרה. גם לא את הצמיד. אבל היא קיבלה משהו חשוב יותר: את התחושה שבבית שלה היא לא צריכה להתנצל על מי שהיא.
חצי שנה אחר כך, בערב שישי, נועה חזרה מביקור אצל סבתא עם שקית ניילון קטנה ביד. בפנים היה הצמיד – לא המקורי, כמובן, אלא כזה שדומה לו, קנוי בחנות תכשיטים ברחוב הראשי. "סבתא אמרה שהיא מצטערת שהיא לא הבינה כמה הוא היה חשוב," מלמלה נועה ומסרה את השקית. מירב הודתה, שמה את הצמיד בקופסת התכשיטים שלה, וסגרה את המכסה. היא לא ענתה לשושנה באותו שבוע, אבל בשבוע שלאחריו התקשרה אליה בעצמה, לתאם ארוחת שישי.
