אני אספר את זה כמו שהיה, בלי לייפות. כי כשרומי – אשתי, שלום עליה, טוב, לא, בואו נתחיל אחרת. כי כשליאורה, אשתי, סיפרה את הגרסה שלה בפייסבוק, אנשים כתבו לי בפרטי "בושה", "גבר בלי גב", ואני חשבתי – רגע, אתם בכלל לא יודעים איך זה נראה מהצד שלי.
קוראים לי דורון, אני בן ארבעים ושתיים, עובד כחשמלאי בבניין, ואבא שלי, זאב, גר עם אמא שלי ביבנה כבר שלושים וחמש שנה באותה דירה ברחוב הרצל. הדירה שלי ואני ואשתי – בגן יבנה, קומה שנייה, שתי חדרים וחצי, המרפסת פונה לכיוון מפעל התעשייה שם, בלילות אפשר לשמוע את המשאיות עולות על הכביש הראשי. אשתי אופה עוגות בבית, יש לה הזמנות קבועות, בעיקר לבר מצוות ולברית מילה, ואני עוזר לה בסופי שבוע לסדר את הקופסאות.
אבא שלי, זאב, אדם שקט. אמא שלי נפטרה לפני שנתיים, ומאז הוא לבד בדירה ההיא. שיפוץ בבית שלו התחיל בגלל נזילה מהתקרה – שכן מלמעלה שבר צנרת, וכל הדירה של אבא הפכה לאתר בנייה. פועלים, אבק, לוח גבס מונח על הרצפה. הוא בן שבעים ושלוש, אין לו לאן ללכת מלבד אלינו.
אז כן – הוא הביא קרטונים. שנים עשר קרטונים, בדיוק כמו שליאורה מספרת. אבל היא לא מספרת למה. הוא לא בא "לתפוס טריטוריה". הוא בא כי אשתו מתה, הדירה שלו הפכה למפולת, והבן היחיד שלו – אני – זה כל מה שנשאר לו.
כשליאורה חזרה מהאחות שלה בקריית מוצקין, אבא כבר סידר את הקרטונים במסדרון. הוא סימן על אחד מהם בטוש: "כלים – זהירות", בדיוק כמו שהיא כתבה בסיפור שלה. את זה אני זוכר טוב, כי אני הייתי זה שעזר לו לסדר.
היא התקשרה אליי ושאלה מה זה. אמרתי "שיפוץ". זו הייתה מילה נכונה, פשוט לא הסברתי מספיק. הייתי צריך לספר לה על אבא ועל אמא ועל הבדידות שלו, אבל אני, כמו שהיא אומרת, "אדם נוח" – ברחתי מהשיחה הזאת. אמרתי "תתאזרי בסבלנות", וזה היה הדבר הכי גרוע שיכולתי להגיד, כי זה הפך את אבא שלי למטרד ולא לאבא שאיבד את אשתו.
היא התקשרה לאבא ודרשה שיפנה הכל עד שבת. הוא, מצידו, לא ידע לאן לפנות – הדירה שלו לא ראויה למגורים, ולחבר שלו יש רק חדר קטן בטבריה. אז הוא אמר "אני אחשוב", וזה נשמע לה כמו זלזול, אבל זה היה פשוט חוסר אונים של איש זקן.
בינתיים הביא עוד – ארון קיר, כורסה, שמיכות בשקיות ניילון. אני לא הסעתי אותו – פשוט לא היה לי רכב מתאים באותו שבוע, האוטו שלי היה במוסך ברחוב ויצמן, תיקון בלמים, שלוש מאות שקל. הוא הביא הכל בטנדר של שכן.
כשליאורה עמדה מולו במטבח ואמרה "הדירה של דורון", אבא שלי לא אמר לה "שתקי". הוא אמר, ואני שמעתי דרך הקיר: "ליאורלה, אני לא בא לקחת פה מקום. אני בא כי אין לי איפה לישון." היא לא סיפרה את המשפט הזה בסיפור שלה.
היא נתנה לו אולטימטום עד הערב. הוא לא הספיק – היה אצל השכן בטבריה, מנסה לסדר משהו. וכשחזר, כבר לא היה כלום. שתיים עשרה קופסאות בחדר המדרגות. הכורסה אצל השכנה מהקומה הראשונה. הכלים של אמא שלי המנוחה – אלה שהיא בישלה בהם חמישים שנה – אצל מישהי בשם רבקה מהקומה השלישית, שאני בכלל לא מכיר.
כשאבא הגיע וראה את זה, הוא לא צעק. הוא ישב על המדרגות ליד הקרטון עם הכיתוב "כלים – זהירות" ולא זז חצי שעה. אני הגעתי מהעבודה וראיתי אותו שם, ראשו מורכן, ידיים על הברכיים. זה הרגע שאני לא סולח לעצמי עליו – לא כי לא עצרתי את ליאורה, אלא כי לא הייתי שם קודם, כשהוא היה צריך אותי.
הוא כן צלצל בפעמון, אחר כך דפק גם באגרוף. לא כי הוא רצה "לפרוץ", אלא כי הוא פחד שמישהו לקח את התמונה של אמא – התמונה מהחתונה שלהם, שהייתה בקרטון אחר, לא המסומן. ליאורה חשבה שהוא בא "לצעוק על הרכוש". הוא בא לחפש תמונה.
בסוף התמונה נמצאה – אצל תא־אולה מהקומה הראשונה, בתוך קרטון עם כלי מטבח. אבא לקח אותה בידיים רועדות, ניגב אותה בשרוול, ולא אמר מילה.
הוא לא תבע. הוא לא רצה כסף. אני הוא זה שהעביר לליאורה שלושת אלפים שקל – לא כפיצוי לה, אלא כי הבנתי שהיא צודקת בדבר אחד: אני לא הגנתי עליה מספיק כשהיא הייתה צריכה גבולות ברורים, וגם לא הגנתי על אבא שלי כשהוא היה צריך בית.
מה שקרה בסוף: אני שכרתי לאבא דירת סטודיו קטנה ברחוב ויצמן ביבנה, מרוהטת חלקית, שכר דירה שלושים ותשעה מאות שקל בחודש, אני משלם את זה מהמשכורת שלי בלי לספר לליאורה בדיוק כמה. חתמתי על חוזה לשנה, יש לי אותו בתיקייה כחולה במגירה בסלון. אבא עבר לשם עם כל הקרטונים, כולל התמונה של אמא, שעכשיו עומדת על המזנון שלו.
אני וליאורה עדיין נשואים. היא עדיין אופה. אבל אני מבקר את אבא כל יום שלישי וחמישי בערב, ולפעמים לוקח אותו לשוק ברחוב ז'בוטינסקי לקנות ירקות, כי הוא לא אוהב לנסוע לבד. הוא לא מדבר עם ליאורה, ואני לא דוחף אותם להתפייס. אני רק דואג ששני האנשים שאני הכי אוהב לא יצטרכו לחלוק מטבח אחד.
