המשמרת הראשונה שלי במסעדה הכשרה ברחוב אבן גבירול יצאה לי בנובמבר, כשבחוץ כבר משעה ארבע נהיה אפור, והמזגן חימם כל כך שהחלונות התכסו באדים. קוראים לי איתי אוחיון, אני בן עשרים ושלוש, ובאותו ערב הייתי אמור לסגור את המקום בפעם הראשונה לבד, בלי הבעלים מעליי. נשארו עשרים דקות עד תשע, על שלושה שולחנות כבר עמדו כיסאות הפוכים, וליד החלון ישבה לקוחה אחת — אישה מבוגרת עם כובע צמר, וכוס קפה שכבר מזמן התקררה.
מוטי, הבעלים, יצא מהמטבח, ניער קמח מהסינר שלו ומלמל:
— זאת תמיד יושבת עד הסגירה ממש. תגיד לה שהגיע הזמן, אני צריך עוד לספור הזמנה למחסני חשמל למחר.
ניגשתי לשולחן. האישה הביטה דרך החלון על תחנת האוטובוס הריקה, שממנה בדיוק יצא קו 18, ולא שמה לב שאני עומד לידה.
— סליחה גברתי — אמרתי בשקט. — אנחנו נסגרים עוד רגע. לתת עוד משהו לפני שאני מביא חשבון?
היא הסתובבה לאט, כאילו חוזרת ממקום רחוק מאוד.
— אני רק מחכה — אמרה, והקול שלה נשבר. — למרות שאני יודעת שהוא לא יבוא בכל מקרה.
שאלתי למי היא מחכה. היא בחשה בכפית בקפה הקר, למרות שהסוכר כבר מזמן לא היה להמיס.
— לבן שלי. היינו באים לפה כשהוא היה קטן, אחרי שיעורי שחייה בבריכה ליד. תמיד היה לוקח עוגת תפוחים. ועכשיו יש לו את החיים שלו… ושכח ממני.
משהו התהדק לי בפנים. אמא לא הייתה לי מגיל תשע — תאונת דרכים בכביש לירושלים לקחה אותה, בגשם, בחודש מרץ — וכל השנים האלה חסר לי מישהי שתשאל אם אכלתי ארוחת ערב.
— לי אין שום תוכניות מחר — שמעתי את עצמי אומר. — אולי תבואי לשתות קפה? אני מזמין.
היא חייכה בזווית פה אחת והנהנה בהסכמה.
כך התחילה הפגישה היומית שלנו — לא במסעדה, אלא בבית קפה בכיכר רבין, שם המלצרית אחרי שבוע כבר לא שאלה מה אנחנו מזמינים, פשוט הביאה שני קפה הפוך ועוגת תפוחים אחת חצי-חצי. קראו לה גברת רבקה כהן, היא הייתה בת שבעים ושמונה, ובמשך ארבעים ושתיים שנה עבדה כתופרת בבית מלאכה ברחוב שינקין, שכבר מזמן נסגר. היא סיפרה לי על בעלה שמת מהתקף לב לפני חמש עשרה שנה, על הבן שלה יואב שעבר לחיפה והתקשר פחות ופחות, עד שבסוף רק בערב ראש השנה, וגם זה בהודעת וואטסאפ. אני סיפרתי לה על הלימודים המשלימים שגררתי בין משמרות, על החברה שעזבה אותי כי, כמו שהיא אמרה, "אתה אף פעם לא בבית", ועל זה שלפעמים אני מתעורר בלילה ולרגע לא זוכר איך נראו הפנים של אמא שלי.
גברת רבקה התחילה להכין לי כריכים לארוחת עשר — עטפה אותם באותו נייר כחול-פסים שפעם ארזה בו לבן שלה. אני ליוויתי אותה עד הבניין ברחוב שינקין ונשאתי לה את השקיות מהסופר. בדירה שלה בקומה שלישית תמיד היה ריח של אבקת כביסה וקפה ישן, ועל אדן החלון עמד קקטוס ש- כפי שהיא טענה – שרד כבר שלושה דיירים לפניה.
בפברואר, כשהשלג ירד על הכיכר בערמות מלוכלכות, גברת רבקה התחילה להשתעל ולא הגיעה לקפה יומיים ברציפות. ביום השלישי הלכתי אליה בעצמי. מצאתי אותה על הרצפה במסדרון, בהכרה אבל לא מסוגלת לקום. התקשרתי למגן דוד אדום ונסעתי איתה באמבולנס, מחזיק את היד שלה כל הדרך, כמו מישהו שיש לו זכות לכך.
האבחנה הייתה: דלקת ריאות על רקע לב תשוש. הרופא במחלקה הפנימית אמר בגלוי שהפרוגנוזה גרועה, ושאל אם אני משפחה. אמרתי שכן — ואף אחד לא הטיל בזה ספק, כי ליד המיטה שלה במשך שבועיים לא הופיע אף אחד אחר.
התקשרתי לבן שלה, שהמספר שלו מצאתי בפנקס הישן שלה עם הכריכה מעור פוליאוריתן. יואב ענה, אמר ש"בדיוק יש לו שבוע עמוס בעבודה", ש"יבוא אם משהו ישתנה", וניתק. הוא לא חזר.
בערב האחרון, כשהמוניטור ליד המיטה צפצף יותר ויותר לאט, גברת רבקה פקחה את עיניה וביקשה שאתן לה את המשקפיים, למרות שכבר שעה לא קראה. היא אחזה אותם ביד כמו משהו שלא רוצים לשחרר, ואמרה:
— איתי. תרצה להיות הבן שלי? באמת, לא סתם.
הגרון שלי התהדק.
— את אמא כזאת שמעולם לא היתה לי. ואני אהיה הבן שאת צריכה.
התחבקנו, בזהירות, כי הצינורות של העירוי הסתבכו בינינו, וזה היה החיבוק האחרון שלנו. היא נפטרה עם שחר, כשהאחות בדיוק החליפה לה את שקית העירוי, ואני ישבתי על הכיסא הפלסטיק לידה, לא ישן כבר עשרים שעות.
את ההלוויה ארגנתי אני — דרך חברת קבורה ברחוב הרצל, בכסף שגברת רבקה השאירה לי במעטפה שהוחבאה במגירת הגרביונים, יחד עם פתק: "לקבורה, כדי שאף אחד לא יצטרך להתעסק". יואב הגיע לבית העלמין, איחר בעשרים דקות, בז'קט שחור, עם פנים שלא הצליחו להביט לי בעיניים. אחרי הטקס הוא ניגש ושאל מי אני בעצם.
לא עניתי מיד. פתחתי את התיק שהחזקתי מתחת לבית השחי — אותו תיק שאיתו הייתי אצל עורך הדין ברחוב אלנבי, שם שבוע קודם לכן, עוד בחייה, גברת רבקה כתבה צוואה. את הדירה ברחוב שינקין, ארבעים ושמונה מטר רבוע, היא הורישה לי. לא מתוך נקמה בבן שלה — כך בעצמה אמרה לעורך הדין — אלא כי אני זה שבמשך ארבעה החודשים האחרונים הגשתי לה תה, ולא זה שהיה אמור לעשות את זה כבר חמש עשרה שנה.
— אני האדם שהיה לידה כשלך היה "שבוע עמוס" — אמרתי ומסרתי לו עותק של המסמך, שיקרא בעצמו במקום לנחש.
יואב עמד רגע עם הדף הזה, זז לו השפתיים כאילו רצה לומר משהו, אבל שום דבר לא יצא. הוא הסתובב והלך לרכב, בלי להביט אחורה.
את המפתחות לדירה ברחוב שינקין אני נושא עכשיו בכיס יחד עם שלי. על אדן החלון עדיין עומד אותו קקטוס. קניתי לו עציץ שני לידו, כי חשבתי שאחד על החלון נהיה בודד.
