קוראים לי איתן. אני חשמלאי, גר בנתניה בקומה שלישית בלי מעלית, ואשתי שירה מנהלת עסק קטן של עוגות מותאמות אישית – בר מצוות, ימי הולדת, זה שכל השכונה מזמינה אצלה ולא בקונדיטוריה בקניון. אני מספר את הסיפור הזה כי כולם כבר שמעו את הגרסה של אמא שלי, ואף אחד לא שאל אותי איך זה נראה מהצד שלי. אז הנה.
תמיד הייתי הבן ה"נוח". זה לא תואר שבחרתי, זה תואר שהודבק עליי עוד לפני שירה, עוד מהצבא – כשאמא הייתה מחליטה משהו ואני פשוט לא רב. לא כי לא היה לי דעה. פשוט, מריבות עם אמא שלי הן כמו לריב עם דוד תנקי: אתה יכול לצעוק כמה שאתה רוצה, הוא ממשיך לנקז לך את הכיס בלי לזוז.
כשהיא הודיעה לי שהיא עושה שיפוץ בדירה שלה בחדרה ושהיא "תשאיל" לנו כמה חפצים לכמה שבועות – אמרתי בסדר. לא כי חשבתי שזה הגיוני, אלא כי ידעתי שאם אני אגיד לא, היא תמצא דרך אחרת בכל מקרה. אולי דרך שירה, אולי דרך שכנה, אולי דרך בכי בטלפון בשעה עשר בלילה. הכי קל היה להגיד כן ולקוות שזה באמת יהיה "שבועיים".
שירה חזרה מאחותה בחיפה ביום שישי בצהריים, ומצאה את הדלת נפתחת עד חצי. קרטונים מהמסדרון ועד המטבח. על אחד מהם, בטוש שחור: "כלים – זהירות". שטיח מגולגל שעמד כמו גופה זקופה ליד הארון. ופתק על שיש המטבח בכתב היד המקושט של אמא שלי: "שירונת'לה, יש לי שיפוץ. שיהיו החפצים שלי אצלכם. לא לזמן רב."
אני הייתי בעבודה, תיקון לוח חשמל בבניין ברחוב הרצל. שירה התקשרה אליי ברעד קל בקול, לא צעקה – זה מה שהיה הכי גרוע, שהיא לא צעקה.
"איתן, יש לי כאן קרטונים מהדלת ועד המטבח. מה זה?"
"שיפוץ," עניתי. "אמא אמרה זמנית."
"כמה זמנית?"
"אני לא יודע, שירה. את מכירה אותה."
"יש לי הזמנה לעוגת בת מצווה ליום רביעי, שלושים איש. אני צריכה את המטבח שלי."
אמרתי לה שנסתדר. אמרתי את זה כי זה מה שאני תמיד אומר – לא כי היה לי פתרון, אלא כי המילה "נסתדר" קונה לי זמן בלי לריב עם אף אחד.
מה שאני זוכר מהימים ההם, ושירה בטח לא ראתה – זה איך אמא שלי דיברה איתי בטלפון בקול נמוך, כאילו היא מספרת סוד, ואומרת "אתה יודע איך שירה, היא תמיד הייתה קצת… נו, את מבינה, קפדנית". היא הייתה מנסה לגייס אותי נגד אשתי בלי לומר מילה רעה במפורש. זה עבד עליי שנים. הפעם זה כבר לא ממש עבד, אבל גם לא היה לי כוח להגיד לה את זה בפנים.
שירה התקשרה לאמא שלי ביום ראשון וביקשה שתפנה הכל עד יום רביעי. אמא ענתה שהיא "תבדוק מה אפשר לעשות" – ואז לא עשתה כלום. בשלישי, כשירה יצאה לשוק הכרמל לקנות סוכר וקמח, הגיעה אמא עם עוד קרטונים. הפעם גם מזנון עץ, כורסה מרופדת, ושמיכות בשקיות ניילון. אני חזרתי הביתה וראיתי את שירה עומדת באמצע הסלון עם הידיים על המותניים, מסתכלת על המזנון החדש כאילו הוא נחת שם מהחלל.
"איתן," היא אמרה, "בוא נדבר על משהו פשוט. לאמא שלך יש בית קיץ בזכרון יעקב. למה הכל לא נוסע לשם?"
"אני… אדבר איתה," אמרתי.
לא דיברתי. כי בפנים פחדתי מהריב שיגיע אחרי. פחדתי שאמא תבכה, שתגיד שאני "לא שווה בן", שתספר את זה לדודה רבקה ולדודה רבקה תספר לכל המשפחה. הפחד הזה שלט בי יותר משהחלטתי אי פעם באמת להודות בו.
אמא הגיעה שוב אחרי כמה ימים, הפעם עם פועל שהביא צרורות בגדים ולוח גיהוץ. היא הסתובבה בדירה שלנו כאילו זה הבית שלה: תיקנה זווית של צלחת במזנון, בדקה את הקרטונים, עמדה במטבח ונראתה ממש רגועה, כאילו היא בבית של עצמה.
"אמא," אמרה לה שירה, "ביקשתי שתיקחי הכל. לא לקחת. עוד הבאת."
"מה את כל הזמן מתלוננת," אמרה אמא. "הדירה של איתן. אני מביאה חפצים לבן שלי, מה הבעיה?"
"הדירה של איתן." זה המשפט שאמא חוזרת עליו כל השנים, בכל ויכוח. וכל פעם הוא כאב לי יותר משהוא כאב לשירה, כי בשבילי זה אומר: אתה שלי, לא שלה. גם אחרי החתונה, גם אחרי שהמשכנתא רשומה על שנינו במשותף – מבחינתה אני עדיין הילד שלה ולא הבעל של אשתי.
שירה נתנה לה אולטימטום: עד הערב, הכל נעלם, אחרת היא מחלקת לשכנים. אמא צחקה ויצאה מהדירה בלי לענות.
הערב הזה אני זוכר טוב. שירה עשתה טלפונים לכל השכנים בבניין. הגברת פרלה מהקומה הראשונה לקחה סדינים וכלים. אורנה מהקומה השנייה לקחה את לוח הגיהוץ ואחר כך שלחה את בעלה עם שכן נוסף להוציא את הכורסה. שירה הוציאה את כל הקרטונים למרפסת המדרגות – שתים עשרה קרטונים, ספרתי אותם בעצמי כשחזרתי מהעבודה.
עמדתי בפתח הדירה, מסתכל על החלל הריק במקום שהיה מלא קרטונים, ולא ידעתי אם אני מקל או נבהל.
"איך זה קרה?" שאלתי.
"אם הר לא בא לנביא," אמרה שירה, "הנביא מתפנה בעצמו."
"אבל… אמא תשתגע. זה עולה כסף, איתן, הרהיטים האלה."
"מתי הייתי אמורה לחשוב על זה," אמרה שירה, ומבט ישיר, "כשביקשתי ממך לקחת הכל לזכרון יעקב? ביקשתי. לא לקחת."
לא הכנסתי את הקרטונים חזרה הביתה. השארתי אותם על המרפסת. חלק מזה היה עצלות, חלק מזה היה שאני לא ידעתי מה עוד לעשות.
בבוקר התעוררנו מדפיקות. מישהו דפק באגרוף, אחר כך בעיטה, ואז לחצה על הפעמון והחזיקה אותו לחוץ. אמא. בטח סיפרתי לה בטלפון בלילה, קצת מבולבל, בלי לחשוב איך זה יישמע.
היא נכנסה לדירה כמעט רצה. "איפה החפצים שלי?!"
"אצל השכנים," ענתה שירה בקול שקט. "ובעוד שעה מגיעים לקחת את המזנון."
"מה?! זה שלי! אין לך זכות!"
"הזהרתי אותך," אמרה שירה. "חשבת שאני צוחקת."
אמא הביטה בשירה, שגבוהה ממנה בכמה סנטימטרים, ואמרה בקור: "תשלמי לי על הכל. דרך בית משפט. עד השקל האחרון."
היא יצאה בטריקת דלת. עמדתי שם, בין שתיהן בעצם, לא יודע למי אני צריך לרוץ אחרי.
הדבר שאני חושב עליו הכי הרבה מאז זה לא הרהיטים. זה הרגע שבו הבנתי שלמעשה, כל השנים האלה, לא הגנתי לא על אמא ולא על שירה – הגנתי על עצמי מלריב עם אחת מהן. וזה, בסוף, לא הגן על אף אחד.
אמא לא הגישה תביעה. אבל שבוע אחרי זה היא התקשרה אליי, לא אליה, ואמרה שהיא "מוכנה לסגור את זה בשקט" תמורת פיצוי. ישבתי מול המסך של האפליקציה הבנקאית שלי בסלון, שירה עמדה מאחוריי בלי לומר מילה, ואני העברתי לה שמונת אלפים שקל – זה מה שהיא דרשה בשביל "הבלאי והנזק". חשבון הבנק שלנו נראה אחרי זה קצת יותר רזה, אבל היה לי ברור שזה המחיר על שלוש שנים שבהן אמרתי "אולי" ו"נראה" ו"תני לי לדבר איתה" בלי לעשות כלום.
אחרי ההעברה שמתי את הטלפון על השולחן והבטתי בשירה.
"זה נגמר," אמרתי.
"זה נגמר," היא אמרה, לא כשאלה.
מאז אמא ואני לא מדברים כמעט. פעם בשנה, בערך, טלפון קצר בערב יום כיפור. שירה ממשיכה לאפות עוגות בכל המטבח שלה, בלי קרטונים באמצע, ואני חוזר הביתה בערב ולפעמים עוצר ליד הדלת רגע לפני שאני נכנס, סתם לבדוק שהיא באמת פנויה עד הסוף.
