– אמא, את באמת זורקת אותנו לרחוב? – עידו עמד ליד שולחן הסלון עם האוזניים אדומות, ונטע בכתה כל כך חזק שהשכנה מהדירה הסמוכה בטח שמעה כל מילה.
אני, רותי לביא, בת שישים ושתיים, החזקתי כוס תה שכבר הצטנן ולא הרמתי אותה לשפתיים. הבן שלי ואשתו ישבו בסלון שלי, בדירה שקניתי עם בעלי המנוח לפני שלושים ושתיים שנה ברחוב הפרחים בגבעתיים. על הספה שקניתי בכסף הפיצויים אחרי שאבי, בעלי, מת מהתקף לב בגיל חמישים ושמונה – ישבה נטע עם פרצוף של ילדה נפגעת. ואני, בדירה שלי, הרגשתי כמו אורחת שמפריעה לבעלי הבית האמיתיים.
– אני לא זורקת אתכם לרחוב, – אמרתי בקול נמוך. – אני נותנת לכם שלושה חודשים. ככה סיכמנו.
– סיכמנו? – נטע ניגבה את הלחי. – אז עכשיו את מציבה לנו תנאים? אחרי כל מה שאנחנו עושים בשבילך?
עד היום אני לא בטוחה מה בדיוק עשו בשבילי. אולי זה שעידו לפעמים הוציא את הזבל. או שנטע פעם בשבוע קנתה חלה לשבת, אבל בכסף שלי, כי "ממילא היא אוכלת איתנו".
כשלפני שנה וחצי הצעתי להם לעבור אליי, זה נראה לי טבעי לגמרי. עידו ונטע שכרו דירת חדר וחצי ברחוב ביאליק בגבעתיים, שילמו שכר דירה מטורף – חמשת אלפים ומאתיים שקל, וכמעט לא הצליחו לחסוך. אמרו שהם חולמים על דירה משלהם, אבל בלי הון עצמי הבנק אפילו לא מסתכל עליהם.
– אמא, שנה, אולי שנה וחצי, – עידו הבטיח אז. – נשתתף בהוצאות, נחסוך, ונעבור לדירה משלנו.
הייתי אלמנה כבר שמונה שנים. דירת שלושה חדרים גדולה מדי לאישה אחת, ושקטה מדי בערבים. חשבתי שיהיה לי יותר עליז. שיחזור קצת בית מלא בשיחות, ריח של תבשיל בשישי, צחוק של מישהו.
השבועות הראשונים היו אפילו נעימים. נטע הביאה עציץ פרחים, עידו תיקן את הברז שנטף. בשישי הכנו יחד עוף עם תפוחי אדמה בתנור, וברדיו שרו שירי ארץ ישראל ישנים כמו תמיד. אבל מהר מאוד התחילו הדברים הקטנים.
– רותי, בבקשה אל תקני יותר את המרגרינה הזאת, טוב? זה כימיקלים, – אמרה נטע כשהציצה במקרר שלי.
אחר כך היא הפסיקה לומר "רותי". התחילה לומר: "אל תשימי את זה פה", "אל תיכנסי בבוקר למטבח, אני עובדת מהבית", "הטלוויזיה רועשת מדי".
בהתחלה ויתרתי. הרי לצעירים יש הרגלים אחרים, אמרתי לעצמי. העברתי את הדברים שלי מהמדף באמבטיה לסלסלה קטנה בפינה. התחלתי לצאת לקניות מוקדם בבוקר כדי לא להפריע לנטע כשהיו לה ישיבות זום. בערבים ישבתי בחדר שלי, כי בסלון צפו בסדרות, ואני כביכול "מלמלת" לעצמי בזמן חדשות הערב.
הכי כאב לי השתיקה של עידו. הבן שלי, שגידלתי לבד עשר שנים אחרי שאביו הלך. כשניסיתי לדבר איתו, הוא רק נאנח.
– אמא, אל תעשי דרמה. נטע עייפה. תני קצת.
אחרי עשרה חודשים הם הפסיקו להשתתף בחשבונות. עידו איבד את הבונוס בעבודה, נטע אמרה שבמשרד שלה תקופה קשה. הבנתי. באמת הבנתי, כי גם אני פעם ספרתי כל שקל. אבל באותו זמן ראיתי נעליים חדשות של נטע, חבילות איפור מסטרדם או מרשת האיקומרס, סוף שבוע באילת במלון, ואוכל מהדליברי כמעט כל ערב.
כששאלתי כמה כבר חסכו, עידו הביט בי כאילו העלבתי אותו.
– אני לא בודק אותה. אני מודאגת, כי דיברנו על שנה.
– ומה אם כן? את רוצה לעשות לנו ביקורת על כל שקל?
הנקודה שבה הכול נשבר קרתה בפברואר. חזרתי מהרופא בקופת חולים מאוחדת מוקדם מהרגיל, בשעה עשר בבוקר. הדלת לחדר שלי הייתה סגורה, למרות שמעולם לא נהגתי לסגור אותה. בפנים נטע העבירה את החפצים שלי לקרטונים.
– אנחנו צריכים חדר גדול יותר. עידו ישן רע על הספה הנפתחת.
– אבל את בעצם כמעט כל היום בסלון… כלומר, בחדר שלך. החדר הזה מואר, יותר טוב לעבודה מהבית.
עמדתי בפתח ופתאום הרגשתי שאני לא יכולה יותר. לא צעקתי. אולי בדיוק בגלל זה זה נשמע כל כך רציני.
– עד סוף אפריל תמצאו משהו בשבילכם.
עידו הגיע בערב. לא שאל מה קרה. מייד עמד לצד אשתו.
– את מגזימה. נטע רק רצתה לסדר את המרחב טוב יותר.
– בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים כבוד הדדי.
מאז הריב ההוא הוא כמעט לא מדבר איתי. נטע סיפרה לאחות שלי, דבורה, שאני קרה ושעזבתי אותם בלי עזרה. דבורה התקשרה וניסתה בזהירות לשאול אם אני לא יכולה "עוד קצת להחזיק מעמד בשביל השלום".
רק שאני לא מבינה למה השלום תמיד אמור להתבטא בכך שאני מתפוגגת.
לפעמים אני מתעוררת בלילה וחושבת על עידו כילד קטן שבא למיטה שלי אחרי חלום רע. ואז עוברת בי הרגשת אשמה נוראית. ואז אני נזכרת איך עמדתי מול הדלת של החדר שלי, כשהכלה שלי ארזה את החפצים שלי בקרטונים.
הזמן עבר, ובסוף אפריל הגיע. הבוקר ההוא היה חמים בצורה מוזרה בשביל אביב, ריח של יסמין נדף מהחצר, והמזגן של השכן ממול כבר עבד על מלוא הקיטור. ישבתי על ספסל העץ בכניסה לבניין וחיכיתי. עידו ונטע ירדו עם שקיות ומזוודה אחת, בלי מבט אליי.
– את יודעת שהעברת אותנו לגור אצל ההורים שלה, נכון? – אמר עידו לפני שנכנס למונית. – זה יהיה עליך.
לא עניתי. עלה בי שאלה קטנה ומוזרה: מי מאכיל עכשיו את החתול של השכנה כשהיא נוסעת, כי בדרך כלל נטע הייתה עושה את זה תמורת קצת כסף, וגם זה נגמר בלי הודעה.
עברו שלושה שבועות של שקט אמיתי, כזה ששכחתי שקיים. ואז, ביום שלישי בצהריים, הגיע מכתב מעורך דין. עידו טען, במכתב ולא בטלפון, שהשקיע "מאמץ וזמן בתחזוקת הדירה" ושמגיע לו פיצוי כספי על "עזיבה בכפייה". דרש עשרים אלף שקל.
לא צעקתי גם הפעם. ישבתי ליד השולחן במטבח, פתחתי את התיקייה הכחולה שבה שמרתי כל קבלה, כל העברה בנקאית, כל חשבונית ארנונה מעשרים ושתיים השנים האחרונות – כולן על שמי בלבד. התקשרתי לעורכת הדין שלי, מיכל אשכנזי, שטיפלה בי מאז שהתאלמנתי. הראיתי לה את הצו־קבע לחשבון המשותף שביטלתי כבר בפברואר, את נסח הטאבו על שמי בלבד, ואת תדפיס הבנק שמראה מי שילם ארנונה, ועד וחשמל במשך שנה וחצי – אני, כל פעם, בלי יוצא מן הכלל.
– אין לו שום זכות תביעה, – אמרה מיכל ושלחה מכתב תשובה חד וברור.
לא ענו לי יותר.
חודשיים אחר כך פגשתי את עידו במקרה בסופר של רמי לוי, ליד המדף של הקפה. הוא נראה עייף, עם זקן לא מגולח, וקנה חבילת פסטה זולה. הבטנו זה בזו רגע. הוא לא אמר שלום. גם אני לא. פשוט המשכתי לדחוף את העגלה שלי, שם היו תפוחים, גבינה בולגרית וזר פרחים קטן שקניתי לעצמי, כי החלטתי שמגיע לי לקנות לעצמי פרחים בלי שום סיבה מיוחדת.
בבית שינו לי כבר את המנעול – עשיתי את זה עוד באותו שבוע שהם עזבו, לא מתוך נקמה, אלא כי זו הייתה הדירה שלי, ומגיע לי לדעת מי מחזיק את המפתחות אליה. השכרתי את החדר הקטן, זה שנטע כל כך רצתה, לסטודנטית לרפואה מהטכניון שגרה שם על בסיס חודשי ומכניסה לי שלושת אלפים ושמונה מאות שקל. היא לא אומרת לי איפה לשים את המרגרינה שלי, ובשישי בערב אנחנו לפעמים אוכלות יחד.
