גיא עצר באמצע המגרש, הסתובב לכל הכיוונים, ושום דבר לא הסתדר לו. לפני חמש דקות הוא השאיר את עלמה ליד ספסל העץ ליד השער הראשי של בית הספר בנס ציונה, אמר לה "תישארי פה, אני קונה מים וחוזר", והיא הנהנה. עכשיו הספסל היה ריק. מסביב רצו ילדים עם זרים של פרחים, הורים צילמו, מישהי הכריזה ברמקול שהטקס מתחיל בעוד רבע שעה — ובתו לא הייתה בשום מקום.
הוא חזר לקיוסק בכניסה. המוכרת שם זרקה לו "הכול בסדר?" כשלקח בקבוק מים קרים. הוא לא ענה. רק חיפש עם העיניים את החולצה הלבנה של עלמה. את התיק הצהוב עם הברווזים. שום דבר.
ליד טור של ילדי כיתה א' עמדה אישה צעירה עם מכנסיים שחורים וחולצה מכופתרת, וסידרה את התלמידים בזוגות. כשהוא ניגש אליה, היא בדיוק ניסתה להפריד בין שני ילדים שרבו על מקום בטור.
"תגידי, איפה הילדה שלי?" הוא שמע את עצמו מדבר חזק מדי. "בת שבע, חולצה לבנה, תיק צהוב עם ברווזים. היא אמורה להיות בכיתה שלך."
האישה — נעמה, כך אמרה אחר כך — עצרה. "איזה כיתה?"
"א'. אתה לא זוכרת אותנו? באתי לאסיפת הורים."
"בכיתה שלי שלושים ואחד ילדים," היא אמרה בשקט. "נפגשנו פעם אחת, לפני חודש. אני לא זוכרת את כולם."
"זה תירוץ?" הוא כמעט צעק. אבא לידו משך את הילד שלו הצידה. "הבת שלי נעלמה. עכשיו. פה."
נעמה לקחה נשימה. "אני מבינה שאתה בלחץ. אבל בוא נחשוב רגע. מה היא לבשה, חוץ מחולצה לבנה?"
"מה זאת אומרת מה היא לבשה? לבן. הכול לבן. שמלה."
"כל הבנות בכיתה שלי בלבן היום," נעמה ענתה. "תנסה להיזכר במשהו ספציפי."
גיא רצה לענות, ופתאום לא היה לו מה להגיד. הוא ראה את עצמו בבוקר מכפתר לה את השמלה מאחור, מהדק את הקשת בשיער, מנגב לה את הקקאו מהפה. ועכשיו כשצריך לתאר אותה — הוא נתקע. "יש לה עיניים חומות. שיער כהה. והיא אוהבת חיות."
"חיות," חזרה נעמה אחריו. "וזה תיק צהוב, אמרת?"
"כן. עם ברווזים. היא בחרה אותו לבד. בחנות בכיכר."
"טוב, זה כבר משהו." נעמה סימנה למורה מהכיתה המקבילה לשמור על הטור, והוציאה טלפון. "אין לה שעון או טלפון?"
גיא שלף מכיסו טלפון קטן עם כיסוי ורוד. "אצלי. לא הספקתי לתת לה."
הם הלכו לכיוון השער. המאבטח, בחור כבד עם זקן, אמר שלא ראה ילדה יוצאת. "אבל היו פה מלא ילדים," הוא הוסיף. "אי אפשר לשים לב לכולם."
הם סרקו את החצר הקדמית, את מגרש הכדורסל, את המקלט הצדדי. גיא פתח את דלת חדר המדרגות וצעק את שמה לתוך החושך. הד קולו חזר. נעמה שאלה את ההורים שלידה אם ראו ילדה קטנה עם תיק צהוב. כולם אמרו לא.
בזמן שהם חיפשו, עלמה עמדה בחצר האחורית, מאחורי בניין הספרייה, והסתכלה למעלה. על ענף של עץ תות ישב חתלתול אפור קטן, לא יותר מחודש, ומיאו. כל פעם שהיא הושיטה ידיים, הוא לחץ את הגוף לענף עוד יותר. היא ניסתה לטפס. העץ היה גבוה מדי. הנעליים שלה החליקו על הגזע.
היא דיברה אליו כמו שמדברים אל בובה. "תרד, אני אתפוס אותך. בחיים שלי, אני אתפוס אותך." החתול מיאו. היא ניסתה שוב. לא הצליחה לעלות אפילו חצי מטר. הידיים שלה היו לבנות מאבק של גזע העץ, ובקצה השמלה נדבקו עלים יבשים.
היא הסתובבה לרוץ חזרה. בדיוק בפינה, ליד מכלי האשפה, היא נתקלה באבא שלה ובאישה עם החולצה המכופתרת. היא לא הבינה למה הפנים שלו ככה.
"איפה היית?" הוא תפס לה את הכתפיים. "כלום לא קרה לך?"
"אבא," היא אמרה, "תעזוב אותי. יש שם חתול על העץ והוא לא יודע לרדת."
גיא עצר. הוריד ידיים. "מה?"
"חתול. הוא מפחד. תעזור לי."
הקטן ישב בדיוק איפה שהשאירה אותו. גיא נעמד מתחת לעץ, שלח ידיים למעלה. "בוא, חתול. בוא." החתול לא זז. נעמה נעמדה לידו וניסתה לקרוא לו בלשון רכה. גם זה לא עזר.
"אני אטפס," אמר גיא.
"עדיף לא," נעמה אמרה, "הענפים יבשים."
"אז מה, נחכה שיפול?"
הם ניסו עוד משהו. גיא הרים את עלמה על הכתפיים — היא צחקה מרוב מתח — והיא הושיטה יד, אבל הפער עדיין היה גדול מדי. החתול רק נלחץ אחורה. בדיוק אז חזר המאבטח מסיבוב שני, שאל אם הכול בסדר, ונעמה ביקשה ממנו להביא סולם מתא השירות שליד השער.
הסולם הגיע. גיא טיפס. כשהגיע לגובה הענף, החתול כבר רעד. הוא אחז בו בעדינות, כמו כוס זכוכית. עלמה פתחה את התיק הצהוב. "שים אותו פה, אבא."
"בתיק?"
"כן. שיהיה לו חושך ונעים."
זה עבד. החתול נכנס פנימה, הסתובב פעמיים, ושתק. עלמה החזיקה את התיק קרוב לחזה. ניתן היה לשמוע אותה לוחשת לו דרך הרוכסן הפתוח למחצה.
הם חזרו לטקס. נעמה נכנסה לעמוד ליד הטור שלה. גיא עמד בצד, ועלמה ישבה על כיסא הפלסטיק האחרון בשורה האחורית. כשקראו בשמה, היא לא קמה. היא הוציאה את החתול מהתיק והראתה אותו לילדה שישבה לידה. "מצאתי אותו," אמרה.
בדרך הביתה עצרו אצל הווטרינר ברחוב ויצמן. גיא אמר לפקידה: "חתול רחוב. אני רוצה לבדוק ולחסן." הפקידה רשמה אותו על שמו של גיא ועל שם עלמה. שלוש מאות וחמישים שקל עלה הביקור הראשון. על הקבלה הודפס השם שעלמה בחרה לחתול: תות.
בערב, היא הרכיבה לו מיטה מקופסת נעליים ומגבת ישנה. הוא ישן על המיטה שלה. גיא עמד בדלת החדר וצפה. הוא לא נכנס. רק הסתכל על הבת שלו נושמת בשינה, על החתול מכורבל לידה, על התיק הצהוב פתוח על הרצפה.
למחרת בבוקר, לפני שש, הוא ישב במטבח ופתח את אפליקציית הבנק. העביר לנעמה — הוא שמר את המספר שלה מהטקס — הודעה קצרה: "זה גיא, אבא של עלמה. אני רוצה לתת משהו לחתול." חמש מאות שקל. מתחת לזה כתב: "חוב לך על הסולם."
נעמה ענתה רק אחרי שעתיים. "לא חייב לי כלום. תקנה לתות אוכל טוב."
הוא קרא את ההודעה שלוש פעמים. אחר כך פתח את הקבוצה של הכיתה, שאל אם מישהו מאבד חתול. איש לא ענה. בצהריים חזר הביתה, חתך שניצלים לסלט, ועלמה סיפרה לו שתות התעורר, טיפס על הספה, וברח לתוך שרוול של סוודר. היא קראה לו פעמיים עד שיצא. גיא חתך את הירקות לאט. הוא לא זוכר מה ענה.
הוא מעולם לא סיפר לאשתו — הם התגרשו לפני שלוש שנים — על הפאניקה הזאת בחצר בית הספר. אבל יש תמונה בטלפון שלו מערב אותו יום: עלמה ישנה, תות על השמיכה, והתיק הצהוב עם הברווזים תלוי על ידית הדלת.
