אלה ורדי לא בכתה בהלווייתו של אביה. היא עמדה ליד הקבר במעיל גדול מדי ששאלה מהשכנה, כי את שלה השאירה בבאר שבע, וספרה בראש כמה ימי חופש נשארו לה בסיטונאות חומרי הבניין שבה עבדה כרואת חשבון. ארבעה. היו לה ארבעה ימים לקבור את אביה ולהשלים עם העובדה שהמוסך ברחוב איבן גבירול, שאותו בנה במשך שלושים שנה, נרשם על שם אחיה החורג יובל.
יובל היה אז בן עשרים ושש ובחמש השנים האחרונות לא החליף עם אביו עשר מילים. הוא הגיע להלווייה בחליפה ששאל מחתונה של חבר, איחר בעשרים דקות כי לא מצא חניה, ועמד בצד עם הידיים בכיסים, מביט בארון כאילו חיכה שמישהו יגיד לו מה הוא אמור להרגיש עכשיו.
אצל הנוטריונית ברחוב אבן גבירול פינת ז'בוטינסקי הם גילו שהמוסך, יחד עם המגרש וכל הציוד, שווה מיליון ומאתיים אלף שקל. הכול. ליובל. את אלה האב ציין בצוואה במשפט אחד: מאחל לבתי אלה הצלחה בהמשך דרכה.
"זאת חייבת להיות טעות," אמרה אז לנוטריונית, גברת רחל כהן, אישה בשנות השישים שלה עם משקפיים מונחים על קצה האף. "עבדתי שם כשהייתי נערה. ניקיתי גלגלים בעשרים שקל לשעה, כי לאבא לא היה כסף לעובד אחר."
גברת כהן רק הזיזה לכיוונה קופסת טישו ואמרה שצוואה היא צוואה, ואם אלה רוצה, היא יכולה לערער עליה, אבל זה יעלה כסף ויימשך שנים.
יובל בחצי השנה הראשונה אפילו לא הופיע במוסך. הוא השאיר את זה לצביקה, המכונאי הוותיק שעבד עם האב חמש עשרה שנה, וזה שבעצם התקשר לאלה במרץ כדי לספר שהעסק מתחיל לטבוע. שההזמנות נעצרו, ששני לקוחות כבר עברו למתחרה ברחוב הרצל, כי אף אחד לא עונה לטלפון.
אלה אז עוד לא התערבה. היה לה חיים משלה בבאר שבע, גירושין מאחוריה ובן בכיתה י"א שהיה צריך להסיע לשיעורים פרטיים במתמטיקה. אבל איפשהו בפנים משהו אמר לה: חכי. אבא תמיד היה אומר שהכול יגיע בזמנו, שלא שווה להיאבק על דברים שבין כה וכה יחזרו אליך.
בספטמבר יובל התקשר בפעם הראשונה מאז ההלווייה.
"את צריכה להלוות לי כסף," הוא אמר בלי שלום. "ביטוח לאומי מתנכל לי, יש לי חוב בגלל העובדים. שבעים אלף."
"אין לי שבעים אלף, יובל."
"אז מאיפה כאילו אני אמור לקחת אותם?"
"אולי ממכירת המוסך," אמרה בטון שקט, אף שבפנים היא הייתה קרועה. "הוא שווה מיליון ומאתיים. שבעים אלף זה לא בעיה."
השתיקה בטלפון נמשכה רגע ארוך מדי.
"אני לא מוכר את מה שאבא השאיר לי."
"אז תנהל אותו," היא ענתה וניתקה.
בשנה שאחרי אלה נודע לה על הכול מצביקה, שהתקשר יותר ויותר, כי כנראה לא היה לו למי עוד להתקשר. יובל מכר שני מגבהים כדי לכסות חובות. אחר כך מכר מדחס. בינואר פיטר אחד משלושת המכונאים, כי לא היה במה לשלם לו. צביקה בסוף כל שיחה שאל אם אלה לא יכולה לבוא, לפחות פעם אחת להסתכל, כי הוא כבר לא יודע מה לעשות, והלקוחות שואלים אם בכלל עוד שווה להביא לשם רכב.
היא הגיעה בפברואר, ביום רביעי, כשבבאר שבע החום הראשוני של האביב כבר החל להורגש ברחובות. המוסך נראה כמו אחרי מחלה איטית — השער חלוד למחצה, בחלון הקבלה תלוי פתק "פתוח מ-10", אף שהיה עדיין בוקר. יובל לא היה שם. צביקה ישב לבד ליד הבור, אכל כריך חומוס ישר מהנייר, ולמראה אלה רק הנהן, כאילו רצה לומר: את בעצמך רואה.
באותו יום אלה נסעה למשרד עורכי דין ברחוב רוטשילד, שם קבעה פגישת ייעוץ עם עורכת דין לענייני ירושה, מיכל אורן. לא כדי לערער על הצוואה — לזה כבר היה מאוחר מדי, המועדים חלפו. היא רצתה לברר משהו אחר: האם קיימת דרך כלשהי להחזיר לפחות חלק ממה שהשקיעה במשך עשרים שנה בעסק הזה בלי חוזה, בלי שכר, על סמך המילה של אביה שיום אחד הכול יהיה שלהם במשותף.
עורכת הדין אורן ביקשה מסמכים. ואז אלה נזכרה בקופסה שמאז ההלווייה עמדה במחסן הדירה שלה בבאר שבע, בלי שנגעה בה. קופסה עם ניירות ישנים של אביה.
היא מצאה בה משהו ששכחה שבכלל קיים: הסכם הלוואה משנת 2011, על סך שלוש מאות ושמונים אלף שקל, שאלה נתנה לאביה לשיפוץ מבנה המוסך, כשמכרה את דירת הסבתא. ההסכם היה כתוב בכתב יד, על דף מפנקס משבצות, אבל חתום על ידי שניהם ומאושר נוטריונית — כי האב, עם כל הרשלנות שלו בעניינים אחרים, בעניין הזה דווקא הקפיד. מועד פירעון: ללא הגבלה, לפי דרישת המלווה. ריבית: חוקית.
"זה חוב שעובר בירושה," אמרה עורכת הדין אורן, בודקת את הנייר פעמיים. "יובל ירש אותו יחד עם הרכוש. עם ריבית על פני ארבע עשרה שנה זה כבר הרבה מעל שש מאות אלף שקל."
אלה הביטה רגע בדף המשבצות הזה, בכתב היד של אביה, בחתימה שלו שתמיד סיים באותו קישוט באות ו'. היא לא הרגישה ניצחון. היא הרגישה משהו קרוב יותר להקלה — כאילו במשך כל השנה הזאת החזיקה בריאות אוויר שעכשיו סוף סוף יכלה לשחרר.
את הדרישה לתשלום שלחו במרץ, בדואר רשום, לכתובת המוסך.
יובל הופיע אצלה בבאר שבע שבוע אחר כך, בלי הודעה מוקדמת, ליד השער, כשאלה חזרה עם בנה מהסופר עם שקיות קניות מלאות. הוא עמד ליד השער, באותו ג'קט כמו בהלווייה, רק עכשיו שחוק במרפקים.
"את רוצה לקחת ממני את כל מה שיש לי."
"אני רוצה לקבל בחזרה את מה ששייך לי," אמרה, מעבירה את השקיות מיד ליד. "שלוש מאות ושמונים אלף פלוס ריבית. שאר המוסך נשאר שלך."
"אין לי כסף כזה."
"אז תמכור את המגרש ליד, זה שאבא קנה למחסן. אף פעם לא ניצלתם אותו. הוא שווה בערך ארבע מאות אלף."
יובל שתק, מביט בשקית עם התפוחי אדמה שהחזיק בנה של אלה, כאילו היא זו שהייתה אמורה לענות לו.
"למה אז, אצל הנוטריונית, לא אמרת כלום? על ההלוואה הזאת?"
"כי חשבתי שאבא רצה שאני אגיד לך את זה, כשיגיע הזמן. לא מיד." היא פתחה את השער. "יש לך חודש, יובל. אחר כך העניין עובר לבית המשפט ואז כבר לא נדבר אנחנו, אלא עורכי הדין שלנו."
הוא מכר את המגרש באפריל, ליזם מרמת גן, בארבע מאות ושלושים אלף שקל. שלוש מאות ושמונים החזיר לאלה — את היתרה עם הריבית פרסו לשני תשלומים, האחרון שולם ביולי, בדיוק כשבטלוויזיה הראו בלי הפסקה את גל החום הקיצוני בדרום הארץ, וצביקה סוף סוף יכול היה לקנות מדחס חדש.
המוסך ברחוב איבן גבירול עומד עד היום. יובל מנהל אותו לבד, עם צביקה ובחור חדש אחד מבית ספר מקצועי. אלה לא ביקרה שם אף פעם מאז אפריל — לא מתוך טינה, פשוט לא היה לה סיבה. היא קיבלה את מה שהגיע לה, על נייר, עם חתימה וחותמת, וזה הספיק לה.
רק פעם אחת, באוגוסט, היא קיבלה ממנו הודעת וואטסאפ: "מכרתי שני רכבים השבוע. אבא היה שמח." היא לא ענתה כלום. הניחה את הטלפון על השולחן ליד הכוס עם הקפה שכבר הצטנן, והביטה מהחלון בשכנה שחזרה מהשוק עם צרור פטרוזיליה, בדיוק כמו כל יום רביעי באותה שעה, כמה שאלה זוכרת.
