האמת? מעולם לא שאלתי את עצמי אם חנה אוהבת אותי. שאלתי רק כמה זמן היא עוד תסכים לסבול אותי תחת אותה קורת גג.
עברנו לגור אצלה אחרי שהשתחררתי, כי לשכור דירה בנתניה עם משכורת של נהג מונית מתחיל זה פשוט לא היה ריאלי. היא אמרה “כמה שצריך”. אני האמנתי.
הבוקר ההוא אני זוכר היטב. יום חמישי, חמישה באפריל. ירדתי למטבח בחמש וחצי, כמו כל יום, להכין תרמוס קפה למשמרת. על השיש עמדה צלחת עם שתי פרוסות לחם אחיד מרוחות בגבינה לבנה, ולידן פתק: “שיהיה לך יום טוב. חנה.”
זו הייתה הדרך שלה. אף פעם לא מילים חמות, רק מעשים קטנים. לפעמים לקחה את החולצות שלי מהחבל כשהתחיל גשם. פעם קנתה לי קרם ידיים כי ראתה שהעור נסדק מההגה. דברים של אמא. אמהות יודעות.
ליאורה, אשתי, הייתה אז בחודש שביעי. הבטן כבר הקשיבה, איך ליאורה צחקה, על ההליכה שלי מהדלת למקרר. היא הייתה בטוחה שתהיה בת. בכל לילה דיברה אל הבטן שלה בטון הזה, הרך-רך, שלא היה בו שום דבר ממנה וממני. כאילו הילדה הזאת כבר גרה איתנו.
אני לא ידעתי איך לספר לה מה גילו באולטרסאונד. הרופא בהדסה עין כרם אמר “טרטרלוגיה של פאלוט”, ואני רשמתי בטלפון כל מילה, כדי לדעת מה זה. כשחזרתי הביתה, חנה עמדה ליד הכיריים עם סינר כחול, ערבבה מרק עדשים כתומות. היא ראתה אותי נכנס. לא אמרתי כלום, אבל היא הנמיכה את האש ואמרה: “אם צריך, אני אעזור.”
בדיוק ככה, בלי סימני שאלה.
היא התחילה לקחת משמרות לילה בעבודה. בגיל שישים ותשע. נקיון משרדים בהרצליה. לא שאלה אם קשה לי. לא שאלה אם אנחנו מסתדרים. פשוט בכל ראשון לחודש הייתה דוחפת לי מעטפה לכיס המעיל, ואז הולכת לישון.
סכום. אני לא יודע כמה. אף פעם לא פתחתי את המעטפות מולה. מה שהספיק לי זה שהיינו מצליחים לסגור תשלום לעורך הדין, לסידורים, לדברים שהקופה מכסה רק חלקית. חשבתי שזה גמור.
ואז הגיע הערב ההוא. סוף אוגוסט. יושבים בסלון עם התריסים מוגפים בגלל החום, המזגן מזמזם על עשרים ואחת. ליאורה עם כוס מים קרים, חנה על הספה, מול החדשות. דיברו על עומר. ככה החלטנו לקרוא לו, אם יהיה בן. אם.
פתאום חנה קמה מהספה. הלכה לחדר שלה, חזרה עם קלסר ירוק עבה. פתחה אותו מולי. בתוכו היה אישור משרד הפנים, טופס בקשה, מסמכים רפואיים. אני ראיתי את הכיתוב באותיות שחורות: “בקשה להסדר מטפל סיעודי”.
הסתכלתי עליה. היא לא הסתכלה עליי.
— אני רוצה לצאת מהמינוי הזה, — אמרה.
ליאורה הניחה את הכוס על השולחן. הנשימות שלה נשמעות לי כאילו היא מנסה לא לבכות.
— איך “לצאת”? — שאלתי.
— אני לא יודעת. אני זקנה. אני לא יכולה. כל החיים שלי לא שלי.
זה היה הרגע שהבנתי: גם לה נשבר.
היא לא אמרה “אתם כפויי טובה”. היא אמרה משהו הרבה יותר גרוע. בשבילי. היא אמרה, “אני רוצה לחיות כמה שנים שאני עושה מה שאני רוצה.”
ראיתי את הידיים שלה, את הוורידים, את הצלקת מהניתוח. וחשבתי על המעטפות בכיס המעיל. כמה משמרות, כמה דליים של מים עם אקונומיקה, בשביל הילד שלנו.
— חנה, — אמרתי, — תקשיבי לי שתי דקות.
היא לא אמרה לא. הסתכלה על הקלסר.
סיפרתי לה על הרופא. על המספרים. על הניתוחים שצפויים. על מה שקורה אם לא נהיה לידו בדיוק בזמנים הנכונים. לא דרמטי, כמו שקראתי באתר של שיבא, כמו שהאחות אמרה לנו בטלפון.
היא הקשיבה. אבל הראש שלה היה רכון קדימה, אל המסמכים. והיא אמרה רק: “אתה מספר לי את זה עכשיו? עכשיו?”
כאילו העובדה ששתקתי כל כך הרבה — זה הסיפור האמיתי.
ואז קרה הדבר שמעולם לא קרה לה. היא בכתה. באמצע הסלון, מול הטלוויזיה ששידרה דיווח על פקקים באיילון, היא ישבה ודמעות ירדו לה ישר לתוך חיק הידיים. לא נגיעה, לא ניגוב. סתם דמעות על הסינר הכחול.
ליאורה הלכה לחדר. אני נשארתי. ולא היה לי אוויר.
שבועיים אחר כך, ביום ראשון, חזרתי מעבודה וראיתי את חנה בפתח הבית. עם מזוודה קטנה על גלגלים. עמדה שם בדיוק בשעה שלוש וחצי, עם תיק צד מעור, כאילו חיכתה להסעה.
— את נוסעת? — שאלתי.
— לדודה שלי בחדרה. לכמה ימים.
— חנה…
— טוב לי שם.
אני חושב שזו הפעם הראשונה שהבנתי שטוב לה שם. יותר טוב מאשר איתנו.
היא נסעה. שלושה ימים עברו. ואז התקשר אליי עורך דין מטעמה. “היא מעוניינת שתחתום על מסמך שחרור מאחריות.”
לא דיברתי איתה. לא רציתי לצעוק. שאלתי את עורך הדין אם אפשר פגישה. הוא אמר “תגיעו למשרד ברחוב ויצמן בתל אביב, יום שלישי, אחת עשרה.”
באתי. היא ישבה מצדו השני של השולחן, עם אותו קלסר ירוק. חתמתי. קמתי. ליאורה חיכתה לי למטה.
בדרך הביתה, ברכב, ליאורה שאלה: “למה לא נלחמת?”
ואני לא ידעתי מה לענות. כי בעצם, חנה צדקה. אנחנו נלחמנו על עומר. אבל מי נלחם על חנה? מי שאל אותה אם היא רוצה לחגוג שישים ותשע, או סתם לנסוע לים בנתניה ביום חול?
—“אני לא יודע,” אמרתי.
עומר נולד ב־25 באוקטובר, בניתוח קיסרי בבילינסון. שקל 2.780 ק”ג. בכיתי כמו ילד קטן, ממש שם בחדר לידה. הרגשתי שהלב יוצא לי מהגוף.
חנה לא באה לבית החולים. אחותה שלחה ורדים לבנים עם פתק: “מזל טוב”. אלה החיים.
עכשיו עומר בן ארבע. עבר שני ניתוחים. אנחנו בקשר עם החנה דרך טלפון, פעם בשבוע. היא שואלת על הילד. אנחנו מדברים דקה וחצי. לא יותר.
אבל הנה מה שאני יודע: שלוש שנים הייתי אמור לשאת את חנה בתפילה כאילו היא המשענת שלי. ובמקום זה, הפכתי אותה למשענת. והיא עמדה בזה עד שכמעט נשברה.
לפני חודש, יום שישי, נסעתי עם עומר לים בנתניה. הוא אהב את הגלים. ישבנו על החול. פתחתי תיק גב, הוצאתי בקבוק מים. נפלה לי מעטפה ישנה מהכיס הקדמי. הכיתוב עליה: “בשבילך. אמא.” פתחתי אותה. בפנים שטר של חמש מאות שקל, ישן, מקופל. לא זרקתי אותה. שמתי בארנק.
אני לא יודע למה היא כתבה “אמא” ולא “חנה”. אולי כי היא ידעה.
אני חושב עליה עכשיו, כשעומר מצייר על דלת המקרר מגנטים של אותיות. והוא שואל: “איפה סבתא?”
ואני אומר לו: “היא בעיר אחרת, מותק. יש לה חיים משלה.”
ככה אני אומר. כי ככה זה. חיים משלה.
אבל הפעם, כשאני אומר את זה, אני קם מהכסא, ניגש לדלת הכניסה, בודק שהיא נעולה. רק כדי לוודא שמחר בבוקר, כשאלך לעבודה, אף אחד לא ישאיר לי צלחת עם פתק על השיש. כי אם ישאירו — אני לא יודע מה אעשה עם התרמוס הזה.
