הבוקר התחיל כרגיל בסטודיו של להקת המחול "בת-ים עילית". רחוב הרצל, קומה שלישית, חלונות ענק שפונים לים. אם עמדת מספיק קרוב לזכוכית, יכולת לשמוע את הגלים נשברים מתחת לרציף — אבל אף אחת מהרקדניות לא הקשיבה לים. בחדר עבדו. מוזיקה קלאסית בקאנון, נעלי פוינט חורקות על הפרקט, וקולו של יואב מזרחי, הכוריאוגרף הראשי, חותך את האוויר כמו סכין.
"רגל גבוהה יותר, תמר. אני לא משלם לך כדי לרחף עשרה סנטימטר מהרצפה."
"גב ישר, נועה. את לא תולה כביסה."
"ושוב. מהתחלה."
יואב היה בן שלושים וארבע, אבל דיבר כמו אדם ששירת עשרים שנה בצבא. תלמידותיו — רובן בנות שש עשרה עד עשרים וחמש — כיבדו אותו יותר משפחדו ממנו, וזה כבר אמר משהו. בית הספר שלו נחשב לטוב באזור המרכז. הורים שילמו אלף שש מאות שקל בחודש רק כדי שהבת שלהם תעמוד מול המראה הזאת ותקבל הערה אחת מיואב.
בדיוק כשהבנות התחילו תרגיל סיבובים, הדלת נפתחה.
בלי דפיקה.
כל הראשים הסתובבו בבת אחת, כמו בלהקת ציפורים שחשה בטורף. בדלת עמדה אישה זקנה. לבנה לגמרי — שיער אסוף, חצאית תרגול שחורה, גרביונים לבנים, נעלי בלט ורודות שקשורות בסרטים מהוהים. ביד אחת תיק ספורט קטן. ביד השנייה מקל הליכה מתקפל.
לכמה שניות המוזיקה המשיכה להתנגן. אחר כך מישהי הורידה את העוצמה.
יואב ניגש אל הדלת. "גברת, אני חושב שהתבלבלת. כאן לא חוג התעמלות לגיל השלישי."
האישה הביטה בו. "אני יודעת איפה אני. באתי לשיעור."
שתי בנות מאחור החליפו מבטים. אחת מהן, מאיה, ילדה בת שבע עשרה עם קוקו גבוה, כבר חייכה.
"תראי," אמר יואב, "אני מבין שיש לך מוטיבציה. אבל בלט זאת פעילות פיזית רצינית. בגילך —"
"בגילי?" האישה הרימה גבה אחת.
"כן. בגילך. את יכולה לשבור מפרק, ליפול, להיפצע. ואני אהיה אחראי. אין לי ביטוח לדבר כזה."
האישה הניחה את התיק על הרצפה ליד הקיר. המקל נשאר תלוי על ידית הדלת.
"מה את עושה?" שאל יואב.
היא לא ענתה. היא רק פשטה את הז'קט. מתחתיו היה בגד גוף שחור, צמוד, כזה שרואים על רקדניות מקצועיות. הבד היה מרופט מעט בכתפיים — לא מרשלנות, אלא משימוש.
"אני רק רוצה להראות לך משהו."
הבנות נעצרו. אפילו המוזיקה נכ�תה. יואב עמד עם ידיים משולבות, אבל משהו בתנוחה שלו השתנה. אולי הדרך שבה היא נעמדה: רגליים מסובבות החוצה בזווית מדויקת, ידיים מעוגלות, סנטר מורם. לא כמו מישהי שראתה בלט בטלוויזיה. כמו מישהי שהיא בלט.
היא התחילה.
פּוֹר דֶה בְּרָה פשוט. ידיים נפתחות כמו כנפיים. אחר כך עמדה חמישית, מדויקת עד כדי כך שאפשר היה למדוד את הזווית בסרגל. הגב שלה נותר ישר לחלוטין, הכתפיים נמוכות, הנשימה בלתי נראית.
ואז — סיבוב. ועוד אחד. ועוד שלושה ברצף.
נקי. בלי נדנוד. בלי תיקון.
החיוך של מאיה נעלם. הילדה עם הקוקו כבר לא צחקה. היא החזיקה את הבר ביד אחת, והאצבעות שלה נלחצו לתוך העץ.
האישה חצתה את הרחבה באלכסון, בצעדים כל כך קלים שהפרקט בקושי הגיב. יואב ראה הרבה רקדניות טובות בחיים שלו. הוא ראה גם כמה גדולות. אבל זה — זה היה משהו אחר. זה היה דיוק שנרכש בעשרות שנים של חזרות, שריר שזוכר תנועה גם כשהגוף כבר לא צעיר.
ואז היא עצרה.
נעמדה בפינה.
והרימה רגל אחת למעלה — גראן באטמן, מתיחה מלאה, רגל ישרה שמגיעה כמעט לגובה הכתף. בלי מאמץ. בלי קול. בלי אפילו שינוי בהבעת הפנים.
איש לא נשם.
מחיאות הכפיים הראשונות הגיעו מאחור. יואב הסתובב. זה היה יצחק, הפסנתרן המלווה, שעמד בדלת עם ספל קפה ביד והסתכל על האישה כאילו ראה רוח רפאים.
"אני מכיר אותה," אמר יצחק חרש. "זאת דבורה ליכט."
דבורה ליכט.
למאיה זה לא אמר כלום. גם לנועה. אבל יואב הרגיש משהו זז בתוכו, כמו זיכרון ישן שצף למעלה. דבורה ליכט. הוא שמע את השם הזה פעם, בסמינר, מפי מורה של המורה שלו. רקדנית תיאטרון "הבימה"? לא. יותר מזה.
היא פרמה את סרטי הנעליים. סידרה אותם מחדש. "אני אענה על השאלה שכולם רוצים לשאול," אמרה. "למה הגעתי לכאן."
הבנות התכנסו סביבה כמו סביב מדורה.
"התחלתי לרקוד בגיל שלוש. למדתי אצל ברוניסלבה קורניץ. מי שלמד אצלה יודע: שם לא שרדו מי שלא נולדו בשביל זה. בגיל תשע עשרה התקבלתי ללהקה המרכזית בברלין. רקדתי שם אחת עשרה שנים. אחר כך חזרתי לארץ, רקדתי בעשרים ושלוש הצגות בכורה, ובגיל שישים עברתי ללמד."
היא עצרה. הביטה בחלון. "בעלי נפטר לפני ארבע שנים. מאז אני גרה לבד בשכונת נווה עופר. יש לי ארבעה נכדים. שלושה מהם לא יודעים שאני רקדנית. אחד כן. הוא שאל אותי פעם — 'סבתא, למה אף אחד לא מספר עלייך?' ולא ידעתי מה לענות."
יואב בלע רוק. הוא נזכר במה שאמר לה חמש דקות קודם. "בלט זה לא מקום לאנשים כמוך." המילים הדהדו בראשו כמו סטירת לחי.
"למה באת דווקא אליי?" שאל, והבחין שהקול שלו קצת רועד.
דבורה הסתובבה אליו. "כי ראיתי את תלמידות שלך בתחרות בחיפה. את מאיה, נכון?" היא הצביעה על הילדה עם הקוקו. "יש לה פוטנציאל, אבל היא נוחתת על העקב כל פעם מחדש. ואתה לא מתקן אותה. אתה רק צועק."
השתיקה נפלה.
"אני לא באתי לעשות בושות," אמרה דבורה. "באתי להגיד לך שילדה כזאת, אם לא תלמד אותה לנחות נכון, תסיים את הקריירה לפני גיל עשרים. ברך שמאל שלה כבר פצועה. את זה רואים מהדרך שבה היא מהססת לפני כל קפיצה."
מאיה הסמיקה. יואב הוריד את הראש.
"ואני באתי גם בגלל זה." דבורה פתחה את תיק הספורט שלה והוציאה קלסר ישן, קרוע בפינות. "אלה תרגילים שרשמתי במשך שלושים שנות הוראה. אני כבר לא מלמדת. אבל אני לא רוצה שזה ימות יחד איתי בדירה שלי."
היא הושיטה לו את הקלסר. יואב לקח אותו. הוא היה כבד — שלושה קילו של דפים, לפחות. על הכריכה הקדמית, באותיות יד, היה כתוב: "שמירה על הרגליים אחרי ארבעים — ושיטות לימוד לגילאים מתקדמים."
"את יכולה ללמד אותי?" שאל. הוא לא תכנן לומר את זה. זה פשוט יצא.
דבורה הניחה את ידה על ידית הדלת, שם עדיין היה תלוי המקל המתקפל שלה. "אני לא יודעת אם אני רוצה לעבוד עם מישהו שקובע מה אפשרי לפי תאריך הלידה."
שלוש המילים האלה נחתו חזק יותר מכל צעקה.
יואב הלך אחריה עד המדרגות. "גברת דבורה, אני מצטער. באמת. לא הייתי צריך —"
היא עצרה במדרגה הראשונה. הסתובבה לאט. "תתקשר אליי אם תסיים לקרוא את הקלסר. אם תגיע לעמוד מאה ארבעים, תראה תמונה שלי. ליד רודולף נורייב. תבין לבד את השאר."
ואז ירדה.
באותו לילה יואב לא הלך הביתה. הוא ישב במשרד הקטן שבקצה הסטודיו, מול מנורת שולחן עם צבע צהוב, וקרא. עמוד אחרי עמוד. הערות על מתיחות, על נשימה, על איך ללמד סיבוב בלי להרוס עמוד שדרה. על איך נראית רגל בריאה לעומת רגל שמסתירה פציעה. על מה אסור לעשות עם נערה בגיל ההתפתחות.
בשתיים וחצי בלילה הוא הגיע לעמוד מאה ארבעים.
מתחת לתמונה של רקדנית צעירה ויפה, על הבמה של בית האופרה בברלין, הייתה כותרת מעיתון ישן: "דבורה ליכט — הריקוד האחרון של העונה."
לצידה תצלום. בחור צעיר, חולצה לבנה, יד מושטת אליה. רודולף נורייב.
יואב סגר את הקלסר. הוא ישב עוד שעה בלי לזוז. אחר כך פתח את הוואטסאפ, מצא את מספר הטלפון שהיה כתוב בעמוד האחרון, וכתב הודעה אחת:
"קראתי עד הסוף. אני רוצה לבוא אלייך מחר. לא ללמוד. פשוט להתחיל מחדש."
הוא שלח, ונעל את הטלפון.
בבוקר, בסטודיו, הוא אסף את הבנות והקריא להן קטע מהקלסר. רק קטע קצר, מלפני שלושים שנה. כשסיים, אמר: "מעכשיו שיעור ראשון הוא לא סיבובים. הוא נחיתה. מי שלא יודעת לנחות — לא קופצת. ומי שתצחק על מישהי בגלל הגיל שלה — תחפש לעצמה מורה אחר."
אף אחת לא צחקה.
כעבור שבוע קיבלה מאיה זוג נעליים חדש. על הקופסה היה פתק, בכתב יד רוטט: "עם נעליים כאלה לא נוחתים על העקב."
מישהי חתמה על זה רק באות ד'.
יואב שמר את הקופסה במדף שמעל שולחנו. לפעמים, בסוף היום, הוא הוציא אותה, הסתכל על הפתק, ואז החזיר אותה בדיוק למקום.
