כתם על הרצפה של אולם “בית ליבנה

באולם הריקוד של "בית ליבנה" ברחוב אבן גבירול בתל אביב, כל בוקר ראשון היה נראה אותו דבר: קבוצת נערות בגילי שתים-עשרה עד שש-עשרה, לחוצות אל המראה, מתמתחות ליד המוט, וגבר בשם עידו זהבי מסתובב ביניהן עם פנקס קטן ביד, רושם הערות שאף אחת לא רוצה לשמוע.

עידו היה בן שלושים ואחת. הוא רקד בלהקת "בת-שבע" שבע שנים לפני שברכו נשברה בקפיצה, ומאז עבר להוראה. הוא היה מהמורים המבוקשים ביותר בעיר – התלמידות שלו זכו בתחרויות, וההורים היו מוכנים לשלם אלף וחמש מאות שקל לחודש רק בשביל שהוא יסתכל על הבת שלהם פעמיים בשבוע.

באותו יום שלישי בסוף אוקטובר, בשעה תשע וחצי בבוקר, כשהחלון הגדול של האולם היה מכוסה אדים מהגשם הראשון של העונה, נפתחה הדלת.

כולן הסתובבו.

בפתח עמדה אישה. גיל מבוגר מאוד – קרוב לשמונים, אולי קצת יותר. שיער לבן אסוף בקוקו הדוק, גוף דק בבגד גוף שחור ישן, גרביונים לבנים, ונעלי בלט שנראו כאילו נקנו לפני עשרים שנה אבל טופלו כמו תכשיט. בידיים – תיק ספורט קטן, מהסוג שכבר לא מייצרים.

"בוקר טוב," אמרה. "באתי לשיעור."

עידו הניח את הפנקס על הפסנתר. "גברתי, אני חושב שטעית בכתובת. יש כאן קורס פילאטיס בקומה השנייה."

"לא טעיתי. אני רוצה ללמוד בלט."

מישהי מהתלמידות – נערה בשם טל, שהייתה הכי טובה בכיתה ובדרך כלל גם הכי חצופה – פרצה בצחוק שהיא ניסתה לבלוע ולא הצליחה. שתיים אחרות הסתכלו זו בזו וגיחכו.

"גברתי," אמר עידו, מנסה לשמור על נימוס, "בלט זה עומס פיזי רציני. בגיל שלך זה מסוכן. שבר בירך זה לא בדיחה. ואני, כמורה, אהיה אחראי אם יקרה משהו."

"לא יקרה כלום."

"עדיין, אני לא יכול לקבל אותך."

"למה?"

הוא היסס שנייה. "כי המקום הזה בנוי לגוף אחר. לא לגוף כמו שלך."

רועי, אחד הנערים בכיתה, לחש לחברה שלו משהו וזה עשה את שתיהן לצחוק בקול. "אולי היא התבלבלה עם המועדון של הקשישים ברחוב פרישמן," הוא אמר לא ממש בשקט.

צחוק עלה מכמה כיוונים. טל כיסתה את הפה בכף היד.

האישה לא הגיבה לצחוק. היא הניחה את התיק שלה ליד הקיר, בזהירות, כמו שמניחים משהו יקר, ופנתה למרכז האולם.

"מה את עושה?" שאל עידו.

"אני הולכת להראות לך משהו."

היא עמדה. תפסה עמדה ראשונית – והאולם, שרגע קודם היה מלא לחישות, נהיה שקט לגמרי.

הידיים שלה עלו. לא היה שום רעד, שום סימן של מאמץ. היא ביצעה סדרת תנועות קלאסיות – פליה, טאנדי, דוגמאות שכל אחת מהנערות באולם למדה בשנה הראשונה שלה – אבל בדיוק כזה שאי אפשר לזייף. הגב שלה היה ישר בצורה שאין לה גיל. הכתפיים למטה, בדיוק במקום.

אחר כך היא עשתה סיבוב. אחד. ואז עוד אחד.

טל הפסיקה לחייך. עידו לא זז.

האישה חצתה את האולם באלכסון, בצעדים כל כך קלים שנשמע כמעט רק נשימה. ואז עצרה, התארגנה לשנייה, והרימה רגל בגרנד בטמן שהגיעה הרבה מעל הראש שלה – גובה שרוב הנערות באולם עוד לא הצליחו לבצע.

מישהי נשמה עמוק ולא הצליחה להסתיר את זה.

שקט מוחלט.

עידו התחיל למחוא כפיים ראשון. אחריו התלמידות, אחת אחרי השנייה, עד שכל האולם עמד ומחא כפיים.

הוא ניגש אליה, המבוכה בולטת על הפנים שלו. "סליחה. באמת, סליחה."

"על מה?"

"על כל מה שאמרתי."

"את הסקת מסקנות מהר מדי. זה קורה."

"מי את?"

היא שתקה רגע. "התחלתי ללמוד בלט בגיל שתיים. רקדתי בלהקת האופרה הישראלית קרוב לארבעים שנה."

טל, שעד עכשיו עמדה בהלם, לחשה לחברה שלה: "רגע… זאת דבורה קליין?"

השם עבר באולם כמו זרם חשמלי. עידו הביט בה שוב, כאילו מרכיב את הפנים שראה פעם בתמונה עם האישה שעומדת מולו עכשיו.

"את דבורה קליין," הוא אמר לאט, כמעט בלחישה. "ראיתי צילום שלך תלוי במסדרון של האולם הלאומי, מתחת לכותרת 'הרקדנית של הדור'. לא האמנתי שתיכנסי יום אחד דרך הדלת הזאת."

"זאת באמת אני. רק שכבר לא רוקדת על במות. אבל הגוף עדיין זוכר."

היא ישבה על הכיסא ליד הפסנתר, ועידו, בלי לחשוב פעמיים, הביא לה כוס מים.

"למה בדיוק היום?" הוא שאל. "למה הגעת דווקא לכאן?"

דבורה הביטה בחלון, בגשם שכבר נחלש לטפטוף. "כי בעלי נפטר לפני שנה, בפברואר. וכל השנה הזאת ישבתי בבית. חשבתי שהגוף שלי כבר לא מסוגל. אבל הבוקר קמתי, ופתאום ידעתי – אם אני לא חוזרת עכשיו, אני לא חוזרת אף פעם."

טל, שעדיין החזיקה יד על הלב שלה, שאלה: "את יכולה… ללמד אותנו? רק לפעם אחת?"

עידו הביט בה. "אני חושב שדבורה קליין באה ללמוד, לא ללמד."

דבורה חייכה חיוך קטן, כמעט סודי. "אני יכולה לעשות את שניהם."

הוא הושיט לה יד. "יש לנו שיעור שלוש פעמים בשבוע. שני, רביעי, שישי. תשע וחצי."

"אני אהיה כאן."

"אני אכתוב לך את זה בפנקס," הוא אמר, ופתח את הדף הראשון בפנקס שלו, זה שרגיל היה מלא בהערות ותיקונים. הפעם הוא כתב שם אחד בלבד: דבורה קליין, שני-רביעי-שישי, תשע וחצי.

טל הצטרפה אליה למוט באותו בוקר, בקצה, בזהירות, כמו מישהי שלא רוצה להפריע. דבורה הסתכלה עליה, תיקנה את היד שלה בעדינות, בלי מילה מיותרת. "הכתף למטה," היא אמרה. "זה הכל."

בסוף השיעור, כשכולן כבר אספו את התיקים, טל ניגשה אליה ושאלה אם היא יכולה לקבל את מספר הטלפון שלה – "בשביל שיעורים פרטיים, אם אפשר."

דבורה הוציאה מהתיק הישן שלה פנקס נייר קטן, קרוע בפינה, ורשמה עליו את המספר בעט כחול. קרעה את הדף וטל אחזה בו בשתי ידיים, כמו בפתק שאסור לאבד.

דבורה לקחה את התיק שלה מהקיר, יצאה לרחוב אבן גבירול, ופתחה מטרייה שחורה מול הגשם שכבר כמעט פסק. הצעדים שלה על המדרכה הרטובה היו קלים, מדודים, כאילו כל אחד מהם עדיין נספר בתוך תבנית שרק היא מכירה.