עשרים ושתיים שנים באותו אזור. נוסעת לחולים בסקודה פאביה ישנה, ותמיד יש לי בה קופסת פלסטר וזוג כפפות רזרביות, כי הראשונות תמיד נעלמות לי איפשהו. בספטמבר כבר מתחיל להתקרר, ובבניין ברחוב ההגנה יש ריח של חדר מדרגות לח ומישהי שמטגנת בצל בקומה השנייה בעשר בבוקר. שם בדיוק, ברחוב הזה, הכרתי את מירב.
ראיתי אותה בפעם הראשונה במאי, לפני שנתיים. היא הלכה בשולי הכביש לכיוון כפר גלעדי, גוררת אחריה מזרן ישן קשור בחבל, ולידה צעדה ילדה קטנה, מטופלת עתידית שלי לחיסונים, שירה, שהייתה אז בת שלוש. הייתי בדיוק בדרך לביקור אצל שכנה, אז האטתי ושאלתי אם להסיע. מירב נענעה בראשה. אמרה שהיא מסתדרת, שזה לא רחוק, למרות שעד הבית שלה היו בערך שני קילומטרים, והמזרן שקל בערך כמוה.
לא ידעתי אז את כל הסיפור. גיליתי עם הזמן, חתיכה אחר חתיכה, כמו שמגלים בעיר קטנה — ממטופלת, מהרוקחת, ממישהו בתחנת האוטובוס.
מירב אלמליח הייתה בת שלושים ומשהו ופעם ניהלה את הנהלת החשבונות בחברת ההובלות של אבי כהן, המוביל הכי גדול באזור. ארבע שנים לפני שהכרתי אותה, נעלמו מחשבונות החברה בערך שמונה מאות אלף שקל. הזקן, שמעון כהן, אבא של אבי, האשים אותה בפומבי בגניבה. אף אחד מעולם לא מצא הוכחה שהיא הזמינה את ההעברות — שום לוג, שום חשבון על שמה בחו"ל — אבל למשפחת כהן היו עורכי דין וקשרים ברשות המסים, ולה היה אז תינוקת ושום דבר אחר. החברה פיטרה אותה מיום ליום. בעיר כבר אף אחד לא רצה לתת לה אפילו לסדר קופה בקיוסק. היא ניקתה בתים, תפרה סינרים לגן ילדים, שטפה מדרגות במשמרות עם אישה אחרת מהבניין.
ואז, באותו הרחוב, ביום שלישי אחד בסוף אוגוסט, נעצרה מול הבית שלה אאודי שחורה. ראיתי אותה, כי בדיוק יצאתי מטיפול אצל מטופל שלוש בניינים משם. ירד ממנה גבר בחליפה שאף אחד בקריית שמונה לא ראה כמותה — אולי בחתונה במלון כנען, אבל לא ברחוב הזה עם הבוץ אחרי הגשם. זה היה עידו כהן. הבן של שמעון הזקן. הוא היה אז בערך בן ארבעים, חזר מתל אביב, שם ניהל חברת יזמות נדל"ן משלו ולפי מה שסיפרו התעשר על שכונות מגורים ליד המרכז.
הוא עמד ליד השער עשר דקות לפני שהחליט. ראיתי את זה מהחלון של חדר המדרגות, כי בדיוק רשמתי כרטיס מטופל במחברת, כי האינטרנט בבניין הזה שוב נפל. בסוף נכנס.
מירב פתחה את הדלת עם אותה מטלית ביד שהיא ניגבה בה את השולחן כשהייתי מגיעה לתת זריקות לשכנה שלה. המטלית נפלה לה מהיד על הסף.
לא שמעתי מה הם דיברו, הייתי רחוקה מדי. אבל שמעתי איך הדלת נטרקה. חזק, עד שנפל חתיכת טיח מעל המשקוף, שממילא כבר התפורר משנתיים.
אחר כך, כשכבר הייתי האחות שלה — כי התחלתי לנסוע לביקורת שנתיים לשירה, אחר כך לחיסונים — מירב עצמה סיפרה לי מה קרה באותו יום ליד הדלת. שעידו שאל בת כמה שירה. שהיא אמרה לו לרדת מהמרפסת.
שאלתי פעם, כאילו בדרך אגב, כשמדדתי לשירה חום, למה לילדה עיניים ירוקות כאלה, בזמן שלמירב עיניים חומות. מירב הסתכלה על הבת שלה, זמן ארוך, ואמרה רק שזה בירושה מהסבא. לא המשכתי לשאול. לא עסק שלי, ככה חשבתי אז.
עידו חזר שלושה ימים אחר כך. הפעם הוא לא יצא מיד.
גיליתי מהרוקחת שהוא שאל בעיר על הפרשה מלפני ארבע שנים. שהוא הלך לרואת החשבון שעשתה אז ביקורת בחברת כהן, אישה שכבר בפנסיה, גרה ליד ראש פינה. שהוא ישב אצלה שעתיים. אף אחד לא ידע על מה דיברו, עד שהתחיל מה שאחר כך כינו בעיר "פרשת אלמליח מחדש".
חודש אחר כך הגעתי למירב לביקור ומצאתי אצלה גבר עם תיק, לא עידו, אלא עורך דין מחיפה. על השולחן היו מונחים ניירות — עותקים של דפי בנק, משהו שנראה כמו חוות דעת מחשבים. למירב היו עיניים אדומות, אבל היא לא בכתה, רק חתמה, דף אחר דף, עם אותם פנים חסרות הבעה שכבר הכרתי מכל כך הרבה ביקורים.
עורך הדין הסביר לי אחר כך, כשיצאתי, כי הוא בדיוק חיכה למונית, ולי היו חמש דקות לפני הביקור הבא — שאיש המחשבים מצא בגיבויים הישנים של השרת עקבה שלפני ארבע שנים אף אחד לא בדק: ההעברות יצאו ממחשב הרשום על שם החשבון של שמעון כהן עצמו, לא של מירב. שהזקן ידע על כך מההתחלה והאשים את רואת החשבון, כי היא הייתה לבד, בלי כסף להגנה, והבן היה אז בתל אביב ולא היה לו מושג.
התיק חזר לפרקליטות מחדש. כהן האב שילם קנס ופיצויים, שמונה מאות אלף שקל בתוספת ריבית על פני ארבע שנים, עוד בערך מאה עשרים אלף. ראיתי אחר כך את הדוור מביא למירב הודעת בנק, כי בדיוק הייתה אצלה ביקורת מעקב לשירה אחרי הצטננות.
הפעם האחרונה שהייתי אצלן היה בספטמבר, בשבוע שעבר, לחיסון שגרתי. הבית נראה אחרת — גג חדש, בלי ברזנט על הקיר, בחניה עמדה דאצ'יה דאסטר משומשת אבל מסודרת. מירב פתחה לי את הדלת בסינר, כי היא בדיוק הכינה ארוחת בוקר, והזמינה אותי פנימה כרגיל, עם אותה מטלית תלויה על הכתף.
על שולחן המטבח היה מונח תיק עם לוגו של נוטריון מקריית שמונה — ראיתי את השם על הכריכה כשהנחתי את התיק עם הציוד הרפואי. מירב שמה לב שאני מסתכלת, ואמרה בקצרה, בזמן שמדדה לשירה לחץ דם בערך, כי הילדה בדיוק התרוצצה ליד השולחן: שהיא רשמה מחדש את חשבון החברה, זה שלקחו ממנה פעם יחד עם השם הטוב שלה, על שמה שלה, ושמתחילת השנה החדשה היא פותחת משרד הנהלת חשבונות, שני חדרים מעל המכולת ליד הכיכר, כבר חתמה על חוזה שכירות לחמש שנים.
היא לא שאלה אותי מה אני חושבת על זה. היא לא הייתה צריכה. רשמתי בכרטיס של שירה משקל, גובה, תאריך לביקור הבא בעוד שלושה חודשים, ויצאתי, כי היו לי עוד שני מטופלים לפני הצהריים, והסקודה כבר מהבוקר התחממה בשמש מול הבניין.
