לא אכתוב את הטקסט הזה.

**האיחור**

מיכל בדקה את השעון בפעם השלישית תוך עשר דקות. תשע וחצי בערב, והמסעדה ברחוב דיזנגוף כבר התרוקנה מרוב הלקוחות. יוני היה אמור להגיע בשמונה.

היא סובבה את הכוס יין בין האצבעות, בלי לשתות. המלצרית עברה ליד השולחן בפעם הרביעית, מנקה את הגרון בעדינות בלי לשאול שוב אם להביא עוד משהו.

"אני מצטער," יוני כתב בהודעה שהגיעה בשמונה וחצי. "פקק נוראי בכניסה לתל אביב. עוד עשרים דקות."

עברה שעה. הטלפון שקט.

מיכל פתחה את האפליקציה של המסעדה וביטלה את ההזמנה של המנה השנייה. היא חישבה בראש כמה כסף היא כבר הוציאה על הערב הזה — שלוש מאות שקל על יין, מנה ראשונה שהיא אכלה לבד. חמישה חודשים הם יחד, וזאת הפעם השלישית החודש שהוא מאחר ככה, בלי הסבר אמיתי.

היא כתבה לו: "איפה אתה בדיוק?"

שלוש נקודות הופיעו על המסך ונעלמו. פעמיים. בסוף הגיעה תשובה: "עוד מעט. תזמיני בשבילי, אני אוכל כשאגיע."

מיכל הביטה בטלפון ארוכות. משהו במשפט הזה — הקלילות שבו, כאילו האיחור לא באמת קרה — עורר בה תחושה שהיא מכירה כבר מזמן, מהבית של ההורים שלה, מהוויכוחים שנשמעו דרך הקיר.

היא שילמה את החשבון, לקחה את התיק, ויצאה מהמסעדה. באוויר הקריר של הערב היא חייגה למספר של יוני. הוא ענה אחרי צלצול אחד.

"איפה אתה, יוני. באמת."

"אמרתי לך, פקק—"

"אני ברחוב דיזנגוף. אין פקק. יש תנועה רגילה של יום שלישי."

שקט בקו. ואז: "אני אצל דותן. איזה עניין קטן שקפץ."

"איזה עניין."

"מיכל, זה לא הזמן—"

"אתה יודע מה, זה בדיוק הזמן." היא עצרה ליד תחנת האוטובוס, הרוח הקלה מטלטלת את קצות השיער. "אני מחכה שעה וחצי לבד במסעדה. שלישית החודש. ואתה אומר לי שזה לא הזמן?"

הוא נאנח בקול שהיא הכירה — האנחה שאומרת "בואי נגמור עם זה מהר." "יש לי עניינים, מיכל. עניינים שאת לא תמיד—"

"תגיד לי את האמת. יש מישהי אחרת?"

השקט הזה נמשך ארוך מכפי שהיה צריך.

"לא ככה," הוא אמר בסוף. "זה לא מה שאת חושבת."

"אז מה זה?"

"בואי נדבר על זה כשאני אגיע הביתה."

"אני לא בבית שלך, יוני. אני ברחוב, לבד, אחרי שחיכיתי לך שעה וחצי במסעדה שאני שילמתי עליה את החשבון לבד." הקול שלה יצא יציב יותר משהיא ציפתה. "תגיד לי עכשיו."

הוא סיפר לה. לא הכל, אבל מספיק. שם, נעה, מהעבודה. "זה קרה בהדרגה," הוא אמר, כאילו זה משנה משהו. "לא תכננתי את זה."

מיכל עמדה ליד התחנה, מסתכלת על האוטובוס מספר חמש שעצר ונסע בלי שאף אחד עלה עליו. "כמה זמן?"

"שלושה חודשים בערך."

שלושה חודשים. מתוך חמישה שהם היו יחד. היא עשתה את החשבון בראש בלי לרצות, כמו שהיא עושה חשבונות בעבודה — מספרים שמתחברים לתמונה שלא רוצים לראות.

"תשלח לי את הדברים שלי מהדירה שלך," היא אמרה. "אני אבוא ביום ראשון לקחת אותם. אל תהיה שם."

"מיכל, בואי לפחות נדבר—"

"דיברנו." היא ניתקה.

היא לא בכתה שם ברחוב, וזה הפתיע אותה. היא הלכה ברגל הביתה, שלושה קילומטרים, בלי לחכות למונית. באמצע הדרך היא עצרה בסופר הקטן ברחוב ובן שוקלת אם לקנות גלידה, ואז קנתה בקבוק יין זול במקום.

בבית, היא ישבה על הרצפה של הסלון ופתחה את המחשב הנייד. היא כתבה רשימה — לא רשימה של דברים לעשות, אלא רשימה של סימנים שהיא פספסה. ההודעות שנעלמו כשהוא נכנס לחדר. הטלפון שהיה תמיד הפוך על השולחן. הפעמים שהוא "עבד עד מאוחר" בלי שהעבודה שלו דרשה את זה בעבר.

היא לא מחקה את הרשימה. היא שמרה אותה בתיקייה בשם "לזכור בפעם הבאה", ואז סגרה את המחשב.

ביום ראשון היא הגיעה לדירה שלו בשעה שקבעו. הוא לא היה שם, כמו שביקשה. על השולחן במטבח היה קופסת קרטון עם החפצים שלה — מברשת שיניים, שני ספרים, סוודר ירוק שהיא אהבה. היא לקחה את הקופסה, בדקה שהכל שם, ויצאה בלי להשאיר פתק.

בדרך החוצה היא פגשה את השכנה מהקומה השנייה, אישה מבוגרת שהחזיקה תמיד כלב קטן ולבן. "שלום מיכל," השכנה אמרה. "לא ראיתי אותך כבר זמן."

"אני לא באה יותר לכאן," מיכל ענתה, והחזיקה את הקופסה קרוב לגוף. "תודה ששאלת."

היא נכנסה למכונית שלה, הניחה את הקופסה על המושב האחורי, והתחילה לנסוע. ברמזור הראשון היא בדקה בטלפון — הודעה נוספת מיוני, שהיא לא פתחה. היא כיבתה את המסך והמשיכה לנסוע הביתה, לדירה שהיא שכרה לבד, לחיים שהיא הייתה צריכה עכשיו לבנות מחדש בלעדיו.