אני לא שחקן ולא סלב אף אחד. אני יואב תדהר, מרפא בעיסוק, בן ארבעים ושתיים, גרוש, אבא לשני ילדים שגרים עכשיו אצל אמא שלהם בבאר שבע כי פה, אצלי, זה לא בטוח בשבילם. את זה אני אומר בלי דרמה — זו פשוט עובדה שאני חי איתה כבר שמונה חודשים.
בקיץ ההוא הגיעה אליי טל שגיא. מפיקת קולנוע, אישה בת שלושים ושבע מתל אביב, שהחליטה לארגן שבועיים של סדנאות יצירה לילדים מהיישובים שפונו. היא לא הביאה איתה שחקן הוליוודי — זה לא הסיפור שלי, אין לי מושג מה קורה שם בחו"ל. היא הביאה איתה עצמה, שני ארגזים של צבעי גואש, ותרמיל גב עם מחברת שהיא לא הפסיקה לרשום בה כל הזמן, גם כשדיברה איתי.
בהתחלה חשבתי שהיא עוד אחת מהעיר שבאה "לעשות טוב" לשבוע ולהיעלם. יש כאלה, מגיעים, מצטלמים עם הילדים, מעלים סטורי, נעלמים. אמרתי לה את זה ישר, בלי לעטוף. היא לא נעלבה. היא רק שאלה אותי איפה האולם הכי גדול בכפר, ואם אפשר להביא לשם מזרנים.
מה שהיא לא ידעה עליי, ומה שאני לא סיפרתי לאף אחד חוץ מהפסיכולוגית שלי בזום, זה שבשבוע הראשון שלה כאן אני בקושי תפקדתי. שבועיים לפני זה נפל טיל בשדה ליד הבית שלי. אף אחד לא נפגע. אבל מאז אני ישן עם הנעליים, לא הבגדים — הנעליים, ליד המיטה. מגוחך, אני יודע. מרפא בעיסוק שלא מצליח לווסת את עצמו.
ראיתי אותה עובדת עם הילדים. היא לא דיברה על "ריפוי" ולא על "החלמה", מילים כאלה שכל הצוותים מהעיר משתמשים בהן. היא פשוט ישבה על הרצפה עם קרטון גדול ואמרה לילדים: תציירו את החדר שלכם. ילד אחד, נדב, בן שמונה, צייר חדר בלי תקרה. היא לא שאלה אותו למה. היא רק הוסיפה לצד הציור שלו ענן קטן, ואמרה שגם לה יש חדר כזה בבית, בלי תקרה, בציור שהיא שומרת בארנק.
זה שיקר. ראיתי אחר כך את הארנק שלה נופל מהתיק. לא היה שם שום ציור. היה שם צילום של גבר מבוגר, בשחור לבן, וכרטיס נסיעה ישן של רכבת ורשה-קרקוב. שאלתי אותה על זה בערב, כששתינו קפה שחור מהמימיה שלי כי המקרר בכפר לא עבד. היא אמרה שסבא שלה נמלט מגליציה ב-1941, ושהמשפחה שלו הסתתרה שנתיים במרתף אצל איכר אוקראיני שסיכן את החיים שלו בשביל זרים. היא אמרה את זה בלי דרמה, כמו שאני מדבר על שמונה החודשים שלי. סתם עובדה שהיא חיה איתה.
זה מה שגרם לי להבין למה היא לא נעלמת אחרי שבוע. זה לא היה פרויקט בשבילה. זה היה חוב.
שבוע וחצי לתוך הסדנאות הגיע רס"ר ממד"א, שי אלבז, לבדוק את המתקן — יש נוהל, כל התכנסות של מעל עשרים ילדים באזור הזה טעונה אישור פיקוד העורף. הוא בדק את המרחב המוגן של האולם, מדד מרחקים, ואז אמר משהו שנשאר לי: "תדעו שאם תישמע אזעקה באמצע הפעילות, יש לכם תשעים שניות. לא יותר." טל כתבה את זה במחברת שלה. לא בבהלה. רק כתבה.
וזה קרה. ביום החמישי, בשעה ארבע אחר הצהריים, בדיוק כשעשרים ותשעה ילדים היו באמצע לצייר על קיר בד ענק שהיא תלתה — אזעקה. הצפירה נכנסה לאולם כמו סכין. ראיתי איך שלושה ילדים קפאו במקום, ממש קפאו, לא זזו, וילדה אחת, מיכל, בת שש, התחילה לצרוח בלי הפסקה.
טל לא צעקה "לממ"ד!" כמו שאולי הייתי מצפה. היא רצה למיכל, הרימה אותה, ותוך כדי ריצה לכיוון המרחב המוגן היא המשיכה לשיר לה איזה שיר ילדים ביידיש שסבתא שלה שרה לה — שמעתי את זה כי רצתי צמוד אליהן, אני זה שדחף את שאר הילדים פנימה. תשעים שניות. הגענו בשמונים ושתיים. ספרתי.
ישבנו שם, שלושים בני אדם בערך בחדר קטן, בזמן שנשמעו שני פיצוצים מרוחקים באוויר. איש מד"א שי, שהיה שם במקרה כי בדיוק סיים אישור לפעילות אחרת, ישב על הרצפה עם שני התאומים ממשפחת בוזגלו והחזיק להם יד בלי מילה.
אחרי שיצאנו, טל ישבה על המדרגות בחוץ ורעדה. לא מהילדים — מהילדים היא התאוששה תוך שנייה, חזרה לתת להם צבעים כאילו כלום. רעדה אחר כך, כשאף אחד לא הסתכל חוץ ממני. אמרתי לה שזה נורמלי. היא אמרה לי שהיא לא בטוחה שהיא שייכת לפה, שאולי היא סתם עוד אחת מהעיר שמשחקת בטראומה של אחרים ואז חוזרת לדירה שלה בתל אביב.
עניתי לה משהו שלא תכננתי להגיד. אמרתי לה שהיא היחידה מכל מי שהגיע לפה שלא ביקשה ממני "לספר לה על החוויה שלי". היא רק ביקשה שאראה לה איפה יש עוד מזרנים.
בסוף השבועיים היא לא נעלמה. היא פתחה קרן קטנה, "המרתף של סבא", על שם הסיפור ההוא, ומימנה ממנה שנה שלמה של טיפול רגשי לילדי הכפר — לא סתם הצהרה, יש לזה חשבון בנק רשום בעמותה, וטל מעבירה אליו שמונת אלפים שקל בכל חודש מהתקציב האישי שלה, כבר שבעה חודשים. אני יודע כי אני זה שמנהל את התיאום מול המטפלים.
בשבוע שעבר, שלושה חודשים אחרי הפצצה ההיא, קיבלתי ממנה הודעה. היא כתבה שהיא מצאה תיק ישן של סבא שלה בעליית הגג של אמה, ובתוכו מכתב בפולנית שהיא עוד לא הספיקה לתרגם. היא לא ביקשה ממני עצה. היא רק שלחה תמונה של המעטפה, מקומטת, עם בול ישן, ואמרה: "כשאני אדע מה כתוב שם, אני אספר לך."
