— וליה, אל תתחילי להתנהג כמו מלכה, — אמר וובה והכניס את ידיו לכיסים. — לא באתי רק לקחת בגדים. אנחנו צריכים לדבר.
— על מה?
— על הדירה.
וליה הביטה בו כמה שניות.
— הדירה?
— כן. חשבתי על הכול.
הוא אמר את זה ברצינות כזאת, כאילו ישב כל הלילה ופתר בעיה לאומית.
— ז’אנה מתקשה לשכור דירה. המחירים מטורפים. כל הכסף נזרק על שכר דירה. ואת הרי גרה כאן לבד.
וליה מצמצה.
— אז?
— אז זה לא הגיוני.
— מה בדיוק לא הגיוני?
וובה הזדקף.
— שאת לבד גרה בדירת שני חדרים טובה, ואנחנו צריכים להסתובב בדירות שכורות. הרי את יכולה לעבור לדירה קטנה יותר. משהו פשוט. חדר אחד. באזור פחות יקר. ואת הדירה הזאת תשאירי לנו.
וליה мовчала.
לא מפני שלא היה לה מה לענות.
להפך.
פשוט לא האמינה, שהיא справді чує את זה.
— ולמה שאני אעשה את זה?
— כי אנחנו אנשים קרובים, — אמר וובה. — כי צריך לפתור דברים בצורה אנושית. הדירה נקנתה כשעוד היינו נשואים. כלומר, היא גם שלי.
וליה חייכה חיוך קטן וחסר שמחה.
— באמת?
— באמת.
— ואתה גם מתכוון לשלם לי את החלק שלי?
— ברור. בהמשך.
— מתי בהמשך?
— נמצא דרך.
היא הסתכלה עליו.
— איזה יופי. כלומר, אני אמכור לך את הבית שלי תמורת הבטחה.
— אל תסובבי את זה, וליה. אני לא זר. אני בעלך לשעבר.
— לשעבר. בדיוק.
הוא התעצבן.
— את תמיד היית כזאת! הכול אצלך כסף וחשבונות.
— כי מישהו היה צריך לשלם אותם.
— אני חיפשתי עבודה!
— במשך שנתיים?
— הייתה תקופה קשה!
— תקופה קשה הייתה לכולם. רק שאצל כולם המקרר עדיין התמלא.
וובה הסמיק.
— את יודעת טוב מאוד כמה קשה היה לי.
— אני יודעת כמה קשה היה לי.
היא הורידה את המעיל והניחה אותו על הכיסא.
— את המקדמה לדירה שילמתי מכסף שקיבלתי ממכירת הבית של סבתא שלי. יש לי את כל המסמכים. כל העברה בנקאית שמורה. את המשכנתה שילמתי מהמשכורת שלי. אתה שילמת פעם אחת חשבון חשמל כשהייתי בבית חולים.
— היינו נשואים! — הוא צעק. — החוק לא מעניין אותו מי הרוויח יותר!
— אולי.
וליה הרימה אליו את העיניים.
— אבל אותי מעניין מי עבד.
לרגע השתררה דממה.
וובה נשם עמוק, ואז שלף את הקלף האחרון שלו.
— אם לא תסכימי, אני פשוט אחזור לגור כאן.
וליה לא הגיבה.
— שמעת אותי? אני אעבור לכאן מחר. אני וז’אנה. יש לי זכות. אני עדיין רשום כאן.
הוא חייך חיוך מתריס.
— נגור בחדר השני. נראה כמה זמן תחזיקי מעמד. בסוף את תברחי בעצמך.
וליה הביטה בו ופתאום הרגישה משהו מוזר.
לא פחד.
לא כאב.
אפילו לא כעס.
עייפות.
עייפות עמוקה מאדם שכבר שנים לקח ממנה הרבה יותר ממה שנתנה לו.
פעם היא הסתכלה עליו וחשבה שהוא הגבר שיגן עליה מכל דבר.
עכשיו היא ראתה מול עצמה גבר מבוגר בחולצת נער, עם שקיות משובצות ביד, שמנסה לקחת לעצמו בית שהוא כמעט לא תרם לבנייתו.
— בסדר, — אמרה.
וובה קפא.
— מה?
— תעבור.
— את רצינית?
— לגמרי.
היא פתחה את הדלת לרווחה.
— מחר בבוקר. אפילו תביא את ז’אנה.
הוא הביט בה בחשד.
— את מנסה לעבוד עליי?
— ממש לא. רק דבר אחד קטן.
— מה?
— אם אתם מתכוונים לגור כאן, תישנו בחדר המדרגות.
— מה?!
— אין לי מקום אחר בשבילכם.
הוא נעץ בה מבט.
— וליה, אל תעשי צחוק ממני.
— אתה התחלת.
וובה התקדם לעברה.
— יש לי מפתחות!
הוא שלף צרור גדול מכיסו ונופף בו מולה.
— את רואה? המפתח שלי. אני אפילו התקנתי בעצמי את המנעול העליון.
— נכון.
— אז אני יכול להיכנס מתי שאני רוצה.
וליה הסתכלה על המפתחות, ואז על הדלת.
— את המנעול העליון אתה באמת התקנת.
היא עצרה לרגע.
— אבל את המנעול התחתון החלפתי הבוקר.
וובה לא הבין.
— מה?
— הזמנתי מנעולן.
היא הצביעה על המנעול החדש.
— המפתח שלך כבר לא פותח אותו.
החיוך נעלם מפניו.
— את… החלפת את המנעול?
— כן.
— בלי לשאול אותי?
— למה שאשאל אותך? אתה לא גר כאן כבר שנה.
— אבל אני רשום כאן!
— אז תבדוק מה הזכויות שלך. ואם אתה רוצה, תבדוק גם מה הזכויות שלי.
הוא שתק.
וליה המשיכה בקול רגוע:
— ואם תנסה לפרוץ את הדלת, לשבור משהו או להיכנס בכוח, אני אתקשר למשטרה.
— את מאיימת עליי?
— לא. אני מסבירה לך מה יקרה.
היא החזיקה את הדלת פתוחה.
— עכשיו קח את הדברים שלך.
וובה הסתכל על שלוש השקיות.
לרגע הוא נראה קטן יותר.
פחות בטוח.
— את באמת עושה לי את זה אחרי חמש עשרה שנה?
וליה הרגישה משהו נצבט בה.
לא בגלל המילים.
בגלל הזיכרון.
חמש עשרה שנה.
היא זכרה את הדירה הראשונה ששכרו יחד. את השולחן הזול שקנו מיד שנייה. את הלילות שבהם חיכתה לו שיחזור מהעבודה. את הפעם שבה חסכה כסף במשך חודשים כדי לקנות לו שעון.
היא זכרה גם את הלילה שבו ישבה לבד במטבח ובכתה, בזמן שהוא שיחק בטלפון ואמר לה להפסיק “לעשות דרמה”.
היא זכרה כמה פעמים ויתרה על עצמה כדי שהבית יישאר שקט.
ואז הבינה דבר פשוט:
חמש עשרה שנים לא מחייבות אותה לוותר גם על שש עשרה.
— אני לא עושה לך שום דבר, — אמרה בשקט. — אני פשוט מפסיקה לעשות לעצמי.
וובה לא ענה.
הוא הרים את השקית הראשונה.
— את השתנית.
— כן.
— פעם היית אחרת.
— פעם פחדתי שתעזוב.
הוא הביט בה.
— ועכשיו?
וליה פתחה את הדלת עוד קצת.
— עכשיו אני מפחדת רק לחזור להיות האישה שהייתי איתך.
הוא הוריד את הראש.
אחר כך לקח גם את שתי השקיות האחרות.
בדרך החוצה עוד הספיק למלמל:
— תמיד היית קמצנית.
וליה חייכה.
— ועל הדירה הזאת אני לא קמצנית בכלל.
הוא יצא.
היא סגרה את הדלת.
סובבה את המפתח במנעול החדש.
קליק.
צליל קטן.
אבל בשביל וליה הוא היה חזק יותר מכל צעקה.
היא נשענה על הדלת, עצמה עיניים ונשמה עמוק.
רק אז הבחינה שהידיים שלה רועדות.
היא הלכה למטבח, הוציאה את האוכל מהשקיות והתחילה לסדר אותו במקרר. פעולה פשוטה, רגילה. אבל אחרי כמה דקות היא נעצרה באמצע.
הבית היה שקט.
שקט אמיתי.
אף אחד לא ישב בסלון וחיכה שתביא לו תה.
אף אחד לא שאל למה קנית את המותג היקר יותר.
אף אחד לא השאיר גרביים על הרצפה.
אף אחד לא הסביר לה שהיא “לא נשית מספיק” כי היא ביקשה ממנו להשתתף בחיים של עצמו.
וליה התיישבה ליד השולחן.
ולראשונה מזה שנים היא לא הרגישה לבד.
היא הרגישה חופשייה.
—
וובה לא חזר למחרת.
גם לא שבוע לאחר מכן.
כעבור חודש נודע לווליה דרך מכרה משותפת שהמצב אצל וובה וז’אנה רחוק מלהיות מושלם.
כשהבינה שאין דירה חינם שמחכה לה, ההתלהבות של ז’אנה דעכה במהירות.
בהתחלה היא אמרה לו:
— אני מאמינה בך.
אחר כך:
— אתה צריך להסתדר.
ובהמשך:
— אתה כבר בן חמישים, וובה. אולי הגיע הזמן שתמצא עבודה אמיתית.
המריבות הלכו והתרבו.
וובה ניסה לשכנע אותה שהוא “בתהליך”.
ז’אנה רצתה תוצאות.
בסופו של דבר, הרצון לחיים נוחים גבר על האמונה הגדולה בגבר שמחפש את עצמו.
באביב היא ביקשה ממנו לעזוב את הדירה השכורה.
ושוב, אותן שקיות משובצות חזרו לתמונה.
וובה נסע לאמו, לבית הישן שבפרברים.
השכנים סיפרו לווליה שאחרי כמה שבועות הוא אפילו התחיל לעזור בגינה.
פעם אחת הוא התקשר אליה.
היא ראתה את שמו על המסך ולא ענתה.
כעבור דקה הגיעה הודעה:
“אני מבין עכשיו שלא הערכתי אותך.”
וליה קראה אותה פעמיים.
ואז מחקה.
לא מפני שהיא כעסה.
אלא מפני שהיא כבר לא הייתה צריכה את ההכרה שלו כדי לדעת את האמת.
היא מכרה את המכונית הישנה, קנתה לעצמה מכונת כביסה חדשה, צבעה את המטבח בצבע שאהבה מאז ומתמיד, ובסופי שבוע התחילה ללמוד קרמיקה.
כעבור חצי שנה היא הזמינה שתי חברות לארוחת ערב.
אחת מהן הסתכלה סביבה ואמרה:
— את יודעת מה הכי יפה כאן?
— מה?
— שלא מרגישים בבית הזה שמישהו מחכה שתבקשי ממנו רשות להיות מאושרת.
וליה חייכה.
היא הביטה סביב.
על הקיר היו תמונות חדשות. על השולחן עמדה קערה עם תפוזים. מהחלון נכנס אור אחר הצהריים.
הדירה הייתה אותה דירה.
אבל החיים בתוכה היו אחרים.
ולפעמים, כך הבינה וליה, להתחיל מחדש לא אומר לעבור למקום אחר.
לפעמים זה רק אומר להחליף מנעול, לסגור דלת מאחוריך, ולהפסיק לפתוח אותה בפני מי שכבר הוכיח שלא מגיע לו להיכנס.
