— זהו! אני עוזבת אותך! — צעקה מירב, וזרקה בגדים לתוך תיק ענק כאילו כל חולצה אשמה במשהו. — מזל שלא התחתנתי איתך!
— בזה אני מסכים, — אמר דני מהפתח. — היו לנו עכשיו הרבה יותר ניירות והרבה יותר כאב ראש.
— תזמין לי מונית. ותעזור לי להוריד את התיקים.
דני לא התווכח. הזמין מונית, נעל נעלי ספורט וירד אחריה במדרגות של הבניין בחיפה, כשהוא סוחב שני תיקים כבדים. מירב מלמלה כל הדרך שהוא קר, עקשן, לא יודע לאהוב, ושהיא עוד תמצא גבר שיעריך אותה.
כשהמונית נסעה, דני נשאר על המדרכה ונופף ביד, יותר מתוך נימוס מאשר צער.
— נו? — נשמע קול מאחוריו. — הפעם זה סיבוב קצר או סוף הסרט?
זה היה יוסי, השכן מהקומה למטה והחבר הכי ותיק שלו.
— סוף הסרט.
יוסי הנהן.
— תעלה לקלף תפוחי אדמה. אני קופץ למכולת. נשב, תספר.
דני חזר לדירה. השקט היה מוזר. מירב לקחה את הדברים שלה, אבל השאירה אחריה ריח של בושם, ארון חצי ריק ותחושה של עוד ניסיון שנכשל.
הוא קילף תפוחי אדמה, חתך בצל, מצא במקרר שתי קציצות מאתמול. יוסי חזר עם בקבוק ערק, חמוצים ופיתה.
— על מה שותים? — שאל.
— שתפוחי האדמה ייצאו פריכים.
— סוף סוף תפילה שאפשר להאמין בה.
הם ישבו במטבח. אכלו בשקט. אחר כך יוסי שאל:
— ומה הפעם?
— לא הסתדרנו באופי.
יוסי הביט בו ארוכות.
— דני, אתה בן ארבעים ושבע. הייתה לך אישה אחת רשמית, ואז כמה קשרים? תשעה? עשרה? ועם כולן “האופי לא הסתדר”?
דני רצה לענות בציניות, אבל לא מצא.
הוא היה מסודר. עבודה טובה כמהנדס, דירה, רכב, כסף בצד. אנשים אמרו לו שהוא חי טוב. אבל בלילות, כשהיה חוזר לדירה ריקה, הוא הרגיש שהוא הצליח בכל מה שאפשר למדוד — ונכשל במה שאי אפשר.
— תקשיב, — אמר יוסי. — האחיין שלי עובד בחברה שמתאימה זוגות לפי אופי. בלי תמונות, בלי שמות, בלי גיל. רק מבחנים.
— שידוך עם אקסל?
— תצחק. אבל זה עובד. הם בודקים איך אדם רב, איך הוא מתפייס, מה הוא מפחד לאבד.
— וכמה עולה הפחד הזה?
— אלף שקל למבחן, אלף למפגש.
דני צחק.
— לשלם אלפיים שקל כדי לפגוש אישה שאני לא יודע עליה כלום?
— עד עכשיו ידעת מספיק כדי לברוח. אולי תנסה אחרת.
המשפט נשאר איתו.
שבועיים אחר כך, אחרי כמה ערבים שקטים מדי, הוא התקשר.
המשרד היה בתל אביב, בקומה גבוהה עם זכוכיות ואנשים צעירים מדי. בחור בשם עומר קיבל אותו.
— אתה חבר של דוד יוסי?
— הוא טוען שכן.
עומר נתן לו שאלון. דני ציפה לשאלות על תחביבים. במקום זה שאלו אותו דברים לא נעימים: “מה אתה עושה אחרי ריב?” “האם קשה לך לבקש סליחה?” “מתי שקט הוא בעצם בריחה?” “מה פירוש בית בשבילך?”
הוא ענה בכנות. בכנות כואבת.
אחרי שבוע התקשרו.
— שבת, חמש אחר הצהריים, ליד תיאטרון חיפה. בספסל מול הכניסה הצדדית. תחזיק את החוברת שלנו ביד. גם היא תחזיק.
בשבת דני עמד מול המראה יותר מדי זמן. לבש חולצה כחולה, ג’ינס כהה, קנה ורד אחד. זר היה מוגזם. ורד אחד היה מספיק אמיץ.
ליד התיאטרון הוא הגיע מוקדם. הספסל היה ריק. ואז ראה אישה עם אותה חוברת ביד. היא עמדה עם הגב אליו והסתכלה על כרזה. היה משהו מוכר בתנועה של הכתף שלה.
הוא התקרב מאחור, הושיט את הוורד ואמר:
— סליחה, את במקרה מחכה לי?
האישה הסתובבה.
— דני?
— תמר?
זאת הייתה גרושתו. האישה הראשונה והיחידה שהתחתן איתה. הם היו נשואים שנה וחצי והתגרשו לפני עשרים וחמש שנה, כששניהם היו צעירים, גאים מדי, ופחדו להודות שהם לא יודעים לאהוב בלי לפגוע.
תמר הסתכלה על החוברת שלו ואז על שלה.
— אמרו לי שמצאו לי גבר שמתאים לי בדיוק.
דני לקח את שתי החוברות וזרק אותן לפח.
— כנראה לאלגוריתם יש חוש הומור אכזרי.
תמר צחקה. אותו צחוק. קצת עמוק יותר, קצת עייף יותר, אבל אותו צחוק שפתח לו פעם את הלב בלי לבקש רשות.
— מה אתה עושה פה?
— מחפש את האישה הנכונה.
— וקיבלת את האישה הלא נכונה מפעם?
— אולי היא הייתה נכונה, ואני הייתי לא מוכן.
הם התחילו ללכת. בהתחלה דיברו בזהירות. על העיר, על העבודה, על השנים שעברו. תמר סיפרה שהתחתנה שוב, ילדה בן, התגרשה. עבדה כמנהלת ספרייה בבית ספר, חיה לבד, ולמדה שהשקט לא תמיד אויב.
דני סיפר על הקשרים שנגמרו, על המשפט שחזר שוב ושוב: “לא התאמנו באופי.”
— ואנחנו? — שאלה תמר. — למה אנחנו לא התאמנו?
דני עצר ליד המדרגות של התיאטרון.
— כי הייתי טיפש. חשבתי שאם אנחנו רבים, זה אומר שאין אהבה. לא הבנתי שאולי יש אהבה, אבל אין לנו כלים.
תמר הביטה בו.
— אני רציתי שתבין בלי שאסביר. ואז כעסתי שלא הבנת.
— ואני רציתי שתרצי פחות. כי כל בקשה שלך נשמעה לי כמו כישלון שלי.
שתיקה ירדה ביניהם. לא קרה בה שום דבר דרמטי. אבל היא הייתה אמיתית.
בערב נכנסו למסעדה קטנה. הזמינו יין מבעבע.
— על מה נרים כוסית? — שאלה תמר.
— על דייט עיוור עם אישה שהייתי צריך לראות טוב יותר כבר מזמן.
היא חייכה.
— ועל זה שהפעם לא נרוץ מהר מדי.
הם לא חזרו יחד הביתה. לא החליטו החלטות גדולות. דני ליווה אותה למונית, והם התחבקו בזהירות, כמו שני אנשים שמחזיקים כלי זכוכית שכבר נשבר פעם.
אחר כך נפגשו שוב. ועוד פעם. קפה, טיולים, שיחות ארוכות. גם הריב הראשון הגיע. דני הרגיש את הדחף הישן לקום וללכת.
במקום זה אמר:
— אני רוצה לברוח עכשיו.
תמר נשמה עמוק.
— אז תישאר רק חמש דקות. אחר כך תחליט.
הוא נשאר.
אחרי כמה חודשים היא אמרה:
— אם לא היינו מתגרשים, עכשיו הייתה לנו חתונת כסף.
דני לקח את ידה.
— אולי אין לנו חתונת כסף. אבל יש לנו התחלה שנייה, וזה לא פחות נדיר.
שנה אחר כך הם התחתנו שוב. קטן. בלי אולם גדול. הבן של תמר, כמה חברים, יוסי שנאם כאילו הוא המציא את האהבה, ועומר מהחברה, שקיבל מחיאות כפיים על השידוך הכי מוזר בקריירה שלו.
דני הביט בתמר וידע: הם לא קיבלו נס.
הם קיבלו הזדמנות להיות האנשים שלא ידעו להיות לפני עשרים וחמש שנה.
כי לפעמים החיים לא שולחים אהבה חדשה.
לפעמים הם מחזירים אהבה ישנה — ובודקים אם סוף סוף למדנו להישאר.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.