— הלו… — איתן ענה אחרי שישה צלצולים ארוכים, כמעט בלחש. — יעל, סליחה, ממש לא נוח לי לדבר עכשיו. זה דחוף?
— דחוף מאוד, — אמרתי, עומדת ליד ניידת התנועה שלו עם שקית אוכל ביד. — אני ליד הרכב שלך. הרכב כאן. אתה לא. ואם אתה מתכוון להגיד לי שאתה באיזה אירוע חשוב, כדאי שתמציא משהו טוב יותר, כי הניידת עומדת ליד בית המרקחת ואף אחד לא נמצא לידה.
הוא שתק.
והשקט הזה הספיק כדי שכל הכעס של השבועות האחרונים יקום בתוכי בבת אחת.
הכרתי את איתן לפני שנתיים בתל אביב, ביום שבו נשבר לי עקב באמצע הרחוב. עצרתי את המכונית במקום שאסור לעצור בו, “רק לחמש דקות”, כדי לקנות נעליים שטוחות. כשחזרתי, עמד ליד המכונית שוטר תנועה עם טאבלט.
— באמת לא מצאת מישהו אחר לתת לו דוח? — שאלתי, כועסת, עוד לפני שאמרתי שלום.
הוא הסתכל עליי, על העקב השבור ביד שלי, ואז אמר ברצינות גמורה:
— מצאתי. אבל אצלך יש נסיבות אופנתיות מקלות.
לא רציתי לצחוק. צחקתי בכל זאת.
קראו לו איתן. הוא לא היה מהגברים שמנסים להרשים. היה לו חיוך קטן, כזה שמתחיל בזווית העיניים, והומור שקט שגרם לעולם להיראות פחות כבד. באותו ערב יצאנו לקפה. אחרי כמה חודשים כבר גרנו יחד בדירה שלי בגבעתיים.
בהתחלה הכול היה קל. גם כשהיה חוזר עייף ממשמרת, היה מצליח להצחיק אותי. היה אומר שהחתול של השכנים מסתכל עליו כמו עבריין נמלט, או שהקפה בתחנת הדלק הוא פשע נגד האנושות. הייתי צוחקת, והוא היה מחייך כאילו זה כל מה שהיה צריך.
אבל בחצי השנה האחרונה משהו השתנה.
העבודה לקחה אותו יותר ויותר. משמרות ארוכות, תאונות, קריאות בלילה, שבתות שנעלמות. אני הייתי חוזרת מהעבודה בזמן, מכינה אוכל, מחכה, ואז אוכלת לבד. ידעתי שהוא לא משקר. ידעתי שאם הוא אומר “תאונה בכביש החוף”, זה באמת שם. אבל גם אמת יכולה להשאיר אישה לבד מול שולחן ערוך.
אתמול הוא הבטיח לחזור בשמונה.
— בטוח? — שאלתי. — או שמונה של שוטרים?
— שמונה של אנשים רגילים, — צחק. — היום רגוע.
יצאתי מוקדם מהמשרד, קניתי ירקות, עוף, בקבוק יין ואת הגבינה המסריחה שהוא אוהב ואני לא מוכנה לגעת בה. הכנתי ארוחת ערב. בשמונה היא הייתה חמה. בשמונה וחצי פושרת. בתשע הפסקתי להסתכל מהחלון. בעשר הוא התקשר.
— יעל, סליחה. הייתה תאונה רצינית ליד מחלף גלילות. אני תקוע שם לפחות עוד שעתיים.
ברקע שמעתי מכשיר קשר, קולות, מישהו קורא לו.
— טוב. תעבוד, — אמרתי וניתקתי.
כשהוא חזר אחרי חצות, הוא נראה מותש. ניסה לנשק אותי. זזתי הצדה.
— האוכל במקרר. תחמם לבד.
בלילה שכבנו גב אל גב. בבוקר שמעתי אותו מתארגן בשקט. הוא חזר לדלת חדר השינה ולחש:
— אני יוצא. שיהיה לך יום טוב.
יכולתי לפתוח עיניים. יכולתי להגיד לו לשמור על עצמו. במקום זה עשיתי כאילו אני ישנה.
אחרי שהדלת נסגרה, הרגשתי חרטה. אבל הכעס היה מהיר יותר.
היה לי יום חופש. ניקיתי את הבית כאילו אפשר לקרצף בדידות מהרצפה. כביסה, אבק, ארונות. ואז ראיתי על השיש את קופסת האוכל הריקה שהייתי ממלאת לו כל בוקר.
הוא יצא בלי אוכל.
בהתחלה אמרתי לעצמי: “שיסתדר”. אחרי עשר דקות פתחתי את המקרר. אחרי עוד שתיים הוצאתי בשר טחון.
— לריב אפשר, — מלמלתי. — להשאיר אותו רעב כל היום זה כבר לא אני.
הכנתי קציצות, אורז, סלט עגבניות ומלפפונים עם שמיר, בדיוק כמו שהוא אוהב. שמתי הכול בקופסאות ונסעתי במונית לנקודת המשמרת שלו, ליד בית מרקחת קטן ביציאה מהעיר.
הניידת הייתה שם.
ריקה.
בדקתי בבית המרקחת. לא היה שם. בבית הקפה ליד — גם לא. הכובע שלו היה על המושב. מכשיר הקשר שקט. והוא איננו.
ואז הדמיון עשה את מה שדמיון פגוע יודע לעשות: המציא אישה, שקר, חיים כפולים. הכול תוך שניות.
התקשרתי.
הוא ענה בלחש.
ואני התפוצצתי.
— יעל, — הוא אמר כשסיימתי, בקול נמוך, — את רואה את השער הכחול מאחורי בית המרקחת?
הסתובבתי.
— כן.
— תיכנסי. רק בבקשה, בשקט.
דחפתי את השער.
בחצר קטנה, מאחורי בית ישן, איתן ישב על ספסל ליד ילד בן שבע בערך. הילד החזיק תיק בית ספר עם ציור של דינוזאור והעיניים שלו היו אדומות מבכי. ליד הקיר עמדה אישה מבוגרת, עם שמלה ביתית ונעלי בית, מחזיקה כוס מים בשתי ידיים.
איתן קם כשהוא ראה אותי.
— זאת גברת שושנה, — אמר בשקט. — היא יצאה עם הנכד לקופת חולים, התבלבלה באוטובוסים והגיעה לכאן. הטלפון שלה נכבה. הילד נבהל מאוד. אני מחכה לבת שלה ולרווחה.
הרגשתי איך כל הכעס שלי מתכווץ לבושה.
— בגלל זה דיברת בלחש?
הילד הסתכל עליי ונצמד לתיק.
— הוא רק עכשיו נרגע, — אמר איתן. — לא רציתי שיחשוב שיש עוד בעיה.
שושנה התקרבה אליי.
— הוא מלאך, הבחור שלך. קנה לנו מים, מצא צל, התקשר לבת שלי, סיפר לילד שהניידת שלו היא כמו ספינת חלל ששומרת על העיר.
הילד תיקן בשקט:
— לא ספינת חלל. חללית משטרה.
איתן חייך.
— נכון. חללית משטרה.
הרמתי את שקית האוכל.
— הבאתי לך צהריים.
הוא הביט בי, והעייפות בעיניים שלו התרככה.
— באמת?
— כן. ויש מספיק גם לאסטרונאוט הקטן, אם הוא רעב.
הילד שאל בזהירות:
— יש קציצות?
— יש.
— עם אורז?
— ברור.
הבת של שושנה הגיעה אחרי רבע שעה, בוכה ומחבקת את אמא שלה ואת הילד. היא הודתה לאיתן שוב ושוב. הוא רק אמר:
— העיקר שכולם בסדר.
כשנשארנו ליד הניידת, לא ידעתי לאן להסתכל.
— חשבתי עליך דברים מגעילים, — אמרתי.
— הבנתי.
— ממש מגעילים.
— גם את זה הבנתי.
— סליחה.
איתן נשען על הרכב.
— גם אני צריך לבקש סליחה. לא על זה. על זה שאני חוזר הביתה כל כך עייף, עד שאני משאיר אותך לבד גם כשאני כבר שם.
זה היה המשפט שהייתי צריכה לשמוע יותר מכל הסבר.
— אני לא רוצה להיפרד, — אמרתי.
— גם אני לא. אני רוצה ללמוד לחזור אלייך, לא רק לדירה.
אכלנו קציצות ליד הניידת, בעמידה, עם מזלגות חד-פעמיים. הוא אמר שהן מושלמות. אמרתי שהוא אומר את זה כי הוא רעב. הוא ענה:
— אני רעב, אבל לא עד כדי כך חסר טעם.
צחקתי.
וזה היה הצחוק הראשון שלי איתו אחרי הרבה זמן.
מאז לא הכול נהיה פשוט. המשמרות נשארו משמרות. תאונות לא התחילו להתחשב בארוחות ערב. אבל אנחנו השתנינו קצת. הוא התחיל לשלוח לא רק “מאחר”, אלא גם “אני יודע שהבטחתי, ואני מצטער”. ואני התחלתי להגיד “אני מתגעגעת” לפני שזה הופך ל”לא אכפת לך ממני”.
כי לפעמים אהבה לא נעלמת.
היא פשוט מתעייפת, נפגעת, עומדת ליד רכב ריק עם שקית אוכל ביד — ומחכה שמישהו יעז להיכנס דרך השער ולראות את האמת.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.