מעולם לא חשבתי שבגיל שבעים ושמונה אהפוך לסיוט הכי גדול של גבר שהתחתן עם נשים מבוגרות כדי לגנוב מהן הכול.
קוראים לי מתילדה. אני אלמנה, פנסיונרית, גרה בבית קטן במושב ליד חדרה, יש לי מקל הליכה שעושה יותר רעש מהברכיים שלי ולשון חדה כל כך שבעלי המנוח היה אומר:
— מתילדה, אם היו נותנים רישיון לפה שלך, היית צריכה לעבור טסט כל שנה.
חייתי בשקט. טיפלתי בעציצים, האכלתי את החתולים, ראיתי סדרות אחר הצהריים ושתיתי קפה עם השכנה שלי, איריס, שהייתה יודעת חדשות עוד לפני שהן קרו.
יום אחד איריס נכנסה אליי כמעט בריצה.
— מתילדה, שמעת?
— אם זה על שושנה והאלמן מהסופר, אני כבר יודעת. ראיתי איך היא בחרה עגבניות לידו.
— לא. זה רציני.
מזגתי לה קפה.
— דברי.
היא התיישבה מולי ולחשה:
— את זוכרת את גברת אלווירה מפרדס חנה?
— זאת שהייתה מכינה את עוגיות השקדים הכי טובות?
— כן. היא התחתנה עם גבר צעיר ממנה.
— שמעתי. אלגנטי כזה. פרחים, חליפה, נשיקות על היד.
— הוא רוקן לה את החיים.
הנחתי את הכוס.
— מה זאת אומרת?
— מכר את הדירה שלה, משך כסף מהחשבון והשאיר אותה בתחנה מרכזית. בלי מסמכים. בלי כסף. עם שקית אחת.
שתקתי.
— והיא לא היחידה, — המשיכה איריס.
היו עוד נשים. אחת הושארה ליד בית חולים. אחרת הועברה לבית אבות אחרי שהוא אמר שהיא “מבולבלת”. שלישית איבדה את כל החסכונות שלה ועברה לגור אצל אחיינית.
תמיד אותו דפוס.
גבר נאה. מנומס. שיער מסודר. בושם טוב. פרחים. שוקולד. עזרה עם קניות. מילים רכות. “את לא צריכה להיות לבד.” “אני לא מחפש כסף, אני מחפש לב.” “בגיל שלנו אהבה היא מתנה.”
ואז חתונה.
ואז מסמכים.
ואז ריקנות.
— יום אחד הוא יפול על האישה הלא נכונה, — אמרתי.
איריס נאנחה.
— הלוואי.
שבועיים אחר כך הוא דפק על הדלת שלי.
פתחתי וכמעט צחקתי.
הוא עמד שם בדיוק כמו בסיפורים. שיער כסוף מסורק לאחור, חולצה מגוהצת, נעליים נקיות, זר פרחים וחיוך של מישהו שבטוח שכל דלת נפתחת בפניו.
— ערב טוב. את גברת מתילדה?
— תלוי. באת למכור ביטוח, לבקש תרומה או להתאהב?
הוא התבלבל לשנייה. אחר כך חייך.
— אני אוהב נשים עם חוש הומור.
— טוב מאוד. בגילי זה או חוש הומור או לחץ דם.
הוא הציג את עצמו כאריה. אלמן. עבד פעם בניהול מלון. הבן שלו בחו״ל. הוא לבד. מחפש שיחה, חום, אדם לשתות איתו תה בערב.
דיבר יפה.
יפה מדי.
עוד באותו ערב התקשרתי לאחיין שלי, דניאל, עורך דין בתל אביב. למחרת הלכתי עם איריס לתחנת המשטרה. התברר שכבר היו תלונות, אבל הכול היה מפוזר. שמות שונים, ערים שונות, נשים שהתביישו להודות שנפלו בפח.
— צריך לתפוס אותו על מעשה, — אמרה החוקרת.
— אז תתכוננו, — אמרתי. — הוא כבר בא לדוג. רק שהוא לא יודע שהדג הביא רשת.
אריה התחיל לבוא אליי. הביא פרחים, תיקן לי מדף, סחב שקיות מהסופר, החמיא לקפה שלי כאילו הוא נולד במפעל של אהבה.
השכנות התחילו ללחוש:
— מתילדה מצאה חתן.
אני חייכתי.
כי ידעתי מי הוא.
והוא עדיין לא הבין עם מי הסתבך.
יום אחד אמר:
— מעולם לא פגשתי אישה חכמה כמוך.
— מעניין. גם הקודמות בטח לא נראו לך טיפשות.
הוא החוויר לשנייה.
— סליחה?
— אמרתי שהעוגיות נגמרו.
אחרי חודש ביקש להתחתן.
— מתילדה, החיים קצרים. אני רוצה לבלות איתך את מה שנשאר.
— ממה שנשאר לי או לך? חשוב להבין לפני שחותמים.
הוא צחק צחוק קטן.
— אני מדבר על אהבה.
— אהבה זה יפה, אבל בגילי גם אותיות קטנות חשובות.
הסכמתי.
כל המושב חשב שהשתגעתי. איריס שיחקה אותה מודאגת מצוין. אבל בלילות ישבנו אצלי עם דניאל והחוקרת ותכננו הכול.
לפני החתונה סידרתי את החיים שלי כמו שצריך.
את הבית העברתי לעמותה שעוזרת לקשישים בודדים. את הכסף שמתי בנאמנות אצל דניאל. את התכשיטים האמיתיים העברתי לכספת. בקופסה השארתי תכשיטים מזויפים מהשוק. אפילו את הטלוויזיה הטובה נתתי לאיריס ושמתי בסלון אחת ישנה שנדלקת רק אחרי שמבקשים ממנה יפה.
כשהוא עבר לגור אצלי, הוא התחיל להסתכל סביב.
— לא הייתה לך טלוויזיה גדולה יותר?
— הייתה. זאת מחנכת לסבלנות.
— ואיפה המסמכים של הבית?
— במקום בטוח.
— איפה?
— אם אגיד, הוא כבר לא יהיה בטוח.
כל יום הוא נעשה עצבני יותר. שאל על חסכונות, חשבונות, אפשרות “לעבור לדירה קטנה יותר”. אני עשיתי את עצמי מבולבלת.
לילה אחד העמדתי פני ישנה. שמעתי אותו פותח מגירות, ארונות, קופסאות, מסתכל מתחת למזרן, אפילו פותח את הצנצנת של הסוכריות.
הוא לא מצא כלום.
אחרי כמה שבועות אמר:
— אולי נמכור את הבית ונקנה משהו קטן. יותר נוח לך.
— רעיון מצוין.
העיניים שלו נדלקו.
הלכנו לנוטריון. כשהנוטריון קרא את המסמכים, אריה איבד צבע.
— הנכס שייך לעמותה מאז לפני הנישואים, — אמר הנוטריון.
— מה? — לחש אריה.
— הבית לא למכירה, — אמרתי. — וגם אני לא.
בערב הוא התפוצץ.
— רימית אותי!
— לא. פשוט לא נתתי לך לרמות אותי.
— איפה הכסף?
— במקום שבו הידיים שלך קצרות מדי.
— אני רוצה להתגרש!
— סוף סוף אנחנו מסכימים על משהו.
למחרת הוא ארז מזוודות. לקח את מה שחשב ששווה משהו: קופסת “התכשיטים”, שעונים, מסמכים, כלי כסף קטן. הוא לא ידע שחלק מהחפצים הוכנו עם המשטרה — פריטים של נשים אחרות, מסומנים ומוכרים.
חמש דקות אחרי שיצא מהמושב, עצרה אותו ניידת.
במזוודות מצאו מסמכים, שעונים, טבעות ורשימות שקשרו אותו לכמה הונאות.
כשהכניסו אותו לניידת, הוא צעק:
— מכשפה זקנה!
הרמתי את המקל וחייכתי.
— תודה, ילד. מזמן לא קיבלתי מחמאה כזאת יפה.
השכנות יצאו החוצה. איריס צחקה עד שבכתה.
— מתילדה, תפסת אותו!
— לא, יקירתי. הוא נפל לבד. אני רק הזזתי את השטיח.
מאז, בכל פעם שמופיע בסביבה גבר מושלם מדי עם פרחים וסיפור עצוב, הנשים מתקשרות אליי קודם.
— מתילדה, לבדוק אותו?
ואני עונה:
— תביאו קפה, עוגיות וזכוכית מגדלת. בגילנו אנחנו אולי לא רואות טוב מקרוב, אבל נוכלים אנחנו מריחות מרחוק.
כי זקנה היא לא חולשה.
לפעמים היא ניסיון חיים שמחייך בשקט — ומחכה שהגנב יכניס את היד למלכודת.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.