— מחר בערב החברים שלי מגיעים עד מוצאי שבת. תבשלי, תסדרי את הבית, תחליפי מצעים ותדאגי שיהיה אירוח כמו שצריך, — אמר אמיר בלי להרים את העיניים מהטלפון.
יעל עמדה במטבח וקישטה עוגיות מעוצבות לבר מצווה בירושלים. על השולחן היו מונחות קופסאות פתוחות, שקיות זילוף, אותיות קטנות מסוכר ומגני דוד דקים כל כך, שכל נשימה חזקה מדי יכלה לשבור אותם.
— כמה חברים? — שאלה.
— עידו, נועם ואולי גם רועי. מה את עושה פרצוף? זה רק יומיים וחצי.
— אני פשוט מנסה להבין אם אתה מודיע לי, או משבץ אותי למשמרת.
אמיר סוף סוף הסתכל עליה.
— יעל, את בבית. את גם ככה במטבח כל היום. מה הבעיה להכין עוד כמה סירים?
יעל הניחה את שקית הזילוף בצד.
— אני עובדת. זה שהעבודה שלי מריחה וניל לא אומר שהיא לא עבודה.
— אל תתחילי. החברים שלי צריכים להגיע לבית נורמלי. אוכל, ניקיון, מיטות מסודרות. אמא שלי הייתה מארחת עשרה אנשים בלי לעשות מזה עניין.
יעל חייכה חיוך קטן ועייף.
— אולי אף אחד לא שאל את אמא שלך אם היא עייפה.
פניו התקשות.
— אישה צריכה לדעת לארח. ככה זה בבית נורמלי.
היא לא התווכחה יותר. היו משפטים שלא צריכים תשובה. הם צריכים תוצאה.
בערב היא כתבה לחברתה מיכל:
“אם מחר אני כותבת לך ‘עוגיות’, את באה עם האוטו?”
מיכל ענתה אחרי חצי דקה:
“באה. עם בגאז’ ריק ובלי שאלות מיותרות.”
בבוקר אמיר יצא למסדרון ונעצר.
ליד הדלת עמדו שתי המזוודות שלו, תיק הספורט, קופסה עם נעליים והמטען של הלפטופ. מעל הכול היה מונח פתק:
“אירוח מלא מקבלים בצימר או בבית מלון. לא באישה שלך.”
— מה זה אמור להיות? — הוא שאל.
יעל ישבה ליד השולחן עם קפה, רגועה יותר ממה שהייתה כבר חודשים.
— זה הסידור שלך לסוף השבוע. החברים שלך יכולים להגיע למקום שבו משלמים על שירות.
— את זורקת אותי מהבית?
— לא. אני מחזירה אליך את העבודה שניסית להניח עליי בלי לשאול.
— את מגזימה.
— לא. אני פשוט מפסיקה לקרוא לשתיקה שלי הסכמה.
כשהחברים הגיעו, אמיר עדיין עמד ליד הדלת עם המזוודה ביד. עידו היה הראשון שהבין שמשהו לא בסדר.
— אמיר אמר שהכול סגור איתך, — הוא אמר בזהירות.
יעל הביטה בו בשקט.
— אמיר הרבה פעמים סוגר דברים עם עצמו וקורא לזה “איתך”.
נועם הוריד את התיק מהכתף.
— תקשיב, אחי, זה לא מתאים. אנחנו נמצא דירה לסוף שבוע. לא באנו כדי שאשתך תשרת אותנו.
אמיר האדים.
— עכשיו כולם נגדי?
יעל ענתה בשקט:
— לא. פשוט בפעם הראשונה כולם שומעים גם אותי.
הם נסעו לדירה שכורה מחוץ לעיר. אמיר איתם.
יעל סגרה את הדלת וחזרה למטבח. השקט בבית לא הרגיש ריק. הוא הרגיש כמו מקום שנפתח מחדש. היא סיימה את העוגיות בזמן, עטפה כל אחת בסרט זהב קטן ושלחה את ההזמנה.
אמא של הילד כתבה לה בערב:
“זה יצא מושלם. רואים שעשית את זה עם לב.”
יעל קראה את ההודעה וחשבה לעצמה שלב הוא לא משהו שאפשר לדרוש ממנו לעבוד בלי הפסקה.
אחרי יומיים אמיר חזר. בלי חברים, בלי ביטחון עצמי, ובלי המשפטים הגדולים על “ככה זה”.
— הבנתי שהשפלתי אותך, — אמר.
יעל לא מיהרה לחבק אותו.
— לא אותי. את עצמך. אני רק הפסקתי לעזור לך להסתיר את זה.
היא לא ידעה אם הנישואים שלהם ישרדו.
אבל היא ידעה דבר אחד בוודאות: אישה לא צריכה להוכיח אהבה בכך שהיא הופכת למלצרית בבית שלה.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.