— נעמה? את… היית אמורה לחזור רק ביום ראשון, — אמר אייל, והפנים שלו איבדו צבע.
נעמה הניחה את המזוודה הרטובה ליד הדלת. הסדנה בתל אביב הסתיימה יום מוקדם מהמתוכנן, והיא החליטה לא להודיע. אחרי ארבעה ימים מחוץ לבית היא רק רצתה לחזור, להפתיע את בעלה ולשתות איתו קפה במטבח שלהם.
אבל מהמטבח נשמע צחוק.
של אייל.
ושל ליאת.
ליאת הייתה החברה הכי טובה שלה כמעט שמונה עשרה שנה. זו שעמדה לצידה בחתונה, זו שעזרה לה לבחור שם לסטודיו לעיצוב אירועים, זו שידעה איפה נעמה נשברת ואיפה היא מחזיקה חזק.
על השולחן עמדו שני כוסות יין, נרות דולקים וקופסת קינוחים קטנה. אותה קופסה שנעמה הזמינה בדרך כלל רק ביום ההולדת של הסטודיו.
ליאת קמה במהירות.
— נעמה! הפתעה! רצינו להכין לך ערב חגיגי.
אייל כיבה את הנרות בידיים לא יציבות.
— כן, רק תכננו. רצינו לשמח אותך.
נעמה הסתכלה על שניהם.
— אני עייפה. נדבר בבוקר.
אבל היא לא ישנה.
באמצע הלילה, כשיצאה לקחת מים, שמעה את אייל מדבר בקול נמוך.
— מחר אני מעביר שלושים ושמונה אחוז מהלקוחות הגדולים לחברה של ליאת. אחר כך אני מגיש בקשה לגירושים. נעמה תישאר עם השם של הסטודיו, אבל בלי הכסף האמיתי.
ליאת שאלה:
— ואם היא תבדוק אצלי?
— אצלך? היא בחיים לא תחשוד. את החברה הכי טובה שלה.
נעמה עמדה במסדרון והרגישה איך הכאב נעשה קר.
זה לא היה רק רומן. זו הייתה תוכנית עסקית. מסודרת. שקטה. אכזרית.
בבוקר היא חייכה.
— תודה על אתמול. באמת הפתעתם אותי.
אייל נרגע. ליאת שלחה לה הודעה: “את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?”
נעמה כתבה: “ברור.”
ואז התקשרה לעורכת דין רותם ברק, שהתמחתה בגירושים עם עסקים משותפים. במשרד היא העתיקה חוזים, התכתבויות, קבצים מוסתרים והצעת הסכם בשם “מעבר_חדש”.
חדש למי?
במשך חמישה ימים היא שיחקה את התפקיד. דיברה על מסיבה לסטודיו, שאלה את ליאת על פרחים, נתנה לאייל לחשוב שהיא עדיין אותה אישה שמאמינה כי אהבה מסבירה הכול.
בערב האירוע, מול לקוחות, ספקים וחברים, אייל הרים כוסית.
— לנעמה. בלעדיה שום דבר מזה לא היה קורה.
נעמה קמה.
— נכון. ולכן הגיע הזמן שכולם יראו מה ניסיתם לעשות בלעדיי.
המסך נדלק.
החוזה הופיע. אחריו ההודעות. ואז המשפט של אייל: “כשהיא תבין, כבר לא יישאר לה מה לקחת.”
ליאת לחשה:
— את משפילה אותי.
נעמה הסתכלה עליה.
— לא. אני רק מפסיקה להגן עלייך מהאמת שלך.
עורכת הדין התקדמה והניחה תיק על השולחן.
— בית המשפט כבר נתן צו זמני להקפאת העברת הנכסים והלקוחות. כל ניסיון נוסף יתועד.
אייל אמר:
— נעמה, אפשר לדבר בבית.
היא ענתה בשקט:
— הבית נגמר בלילה שבו ישבת במטבח שלי ותכננת איך למחוק אותי.
אחרי כמה חודשים הסטודיו המשיך לעבוד. קטן יותר. נקי יותר. בלי אייל. בלי ליאת. בלי אנשים שהשתמשו במילה “אהבה” בזמן שהם ספרו אחוזים.
לפעמים אישה חוזרת מוקדם מדי בשבילם.
ובדיוק בזמן בשביל עצמה.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.