הבת שלי הביאה אליי את הנכד והנכדה “עד ספטמבר”, ואז טסה עם בעלה לטורקיה. בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שככה זה במשפחה. שסבתא שמחה. שסבתא מסתדרת. שסבתא לא מתעייפת כמו אנשים אחרים.
על המרפסת עמדו שישים ושישה צנצנות ריבת תות. סידרתי אותן בשורות ישרות, ועל כל אחת הדבקתי פתק קטן: “יוני 2026”. כתבתי את זה ערב קודם כמעט עד חצות. הגב כאב לי, הידיים רעדו קצת מהחום ומהסוכר, וכל מה שרציתי היה לשבת בכיסא הנדנדה הישן שלי ולשתות קפה בשקט.
אני בת חמישים ושמונה. לפני שלוש שנים יצאתי לפנסיה אחרי שלושים שנה כמזכירה בקופת חולים בפתח תקווה. את הבית הקטן במושב ליד פרדס חנה קניתי לא כדי לפתוח קייטנה משפחתית, אלא כדי לנשום. קצת גינה. קצת ספרים. בוקר עם קפה שחור. ערב עם ריח של יסמין ושקט.
ואז השער נפתח.
יעל, הבת שלי, נכנסה עם מזוודה ענקית, משקפי שמש ושקית קטנה של בגדי ים. אחריה נכנסו עומר בן עשר ונועה בת שבע. עומר דרך ישר על הערוגה של הפרחים ששתלתי באביב. נועה גררה מקל מלוכלך על האבנים, משאירה קו שחור לאורך השביל.
— אמא, בעיר אי אפשר לנשום, — אמרה יעל. — לעומר שוב יש שיעול, נועה חיוורת. הם יהיו אצלך עד ספטמבר. לנו ולגיא יצאה חופשה בטורקיה במחיר מצחיק. באמת, זה היה פשע לא לקחת.
היא אמרה “יהיו אצלך” כאילו דיברה על עציץ.
לא “את יכולה?”
לא “זה קשה לך?”
לא “נשלם על קניות?”
פשוט יהיו.
בהתחלה שתקתי. כי הם הנכדים שלי. כי אני אוהבת אותם. כי קשה להגיד לא לילדים קטנים עם תיקי גב ופרצופים עייפים מהדרך.
בשבועיים הראשונים קמתי בשש בבוקר. הכנתי פנקייקים, כי עומר לא אוכל לחם בבוקר. בישלתי מרק עוף, כי נועה “צריכה אוכל בריא”. כיבסתי, ניקיתי, מרחתי משחה על עקיצות, אספתי צעצועים מהחצר, סיפרתי סיפור לפני השינה.
הילדים לא היו רעים. הם פשוט היו רגילים שמישהו מפעיל את העולם בשבילם. בלי טאבלטים הם השתעממו. החצר הייתה “חמה מדי”, הגינה “מלאה חרקים”, האינטרנט “חלש”, והאוכל שלי “לא כמו בבית”.
יעל התקשרה מהמלון.
— אמא, אל תתני להם פירות ישר מהעץ. תשטפי טוב. ותעשי עם נועה קריאה כל יום, היא צריכה חיזוק. את הרי בבית כל היום.
באותו רגע הייתי כפופה מעל עגבניות בגינה, עם ידיים מלאות אדמה וזיעה בגב.
— יעל, אם את רוצה לנהל כל ענב וכל עמוד קריאה, תקני כרטיס ותחזרי.
— אמא, למה את עושה עניין?
ניתקתי.
ביולי הם חזרו מהחופשה, אבל הילדים לא חזרו איתם לעיר. התחילו “סופי השבוע במושב”. כל שישי יעל וגיא היו מגיעים עם יין, בשר לעל האש, לפעמים עוד זוג חברים. הם ישבו במרפסת, צחקו, שמו מוזיקה. אני הייתי אחראית לילדים, למיטות, לכלים, לכביסה, לארוחות.
באחד השבתות נכנסה אליי השכנה רותי לבקש נענע. ישבנו ליד המחסן הקטן, עם כוס לימונדה. מהמרפסת הגיע ריח של בשר ועשן, וצחוק של מבוגרים שנחו טוב מאוד.
רותי הסתכלה עליי הרבה זמן.
— מרים, הסתכלת על עצמך לאחרונה?
— רותי, אל תתחילי.
— אני כן אתחיל. את נראית עשר שנים יותר מבוגרת. השיער הלבן יצא לך, החלוק הזה כבר גמור, ואת הולכת כפוף. את זוכרת את טובה מהרחוב למטה? כל הקיץ טיפלה בנכדים, בישלה לחתנים, ניקתה אחרי כולם. יום אחד נפלה ליד הגינה. אחר כך מכרו לה את הבית כי “אי אפשר לתחזק”. את רוצה להגיע לשם?
שתקתי.
בחלון הכהה של המטבח ראיתי את ההשתקפות שלי. אישה כפופה, בחלוק דהוי, עם עיניים עייפות. לקח לי רגע להבין שזו אני.
ואז יעל צעקה מהמרפסת:
— אמא! תביאי קרח! ותחתכי את הבשר יותר קטן, גיא לא אוהב חתיכות כאלה! וקחי את הילדים, הם מפריעים לנו לדבר!
קמתי.
נכנסתי למרפסת.
— הקרח במקפיא, — אמרתי. — הסכין ליד הכיור. לגיא יש שתי ידיים. הילדים שלך. אני הולכת לנוח. ותנמיכו את המוזיקה, זה לא בית מלון.
יעל הסתכלה עליי בתדהמה.
— מה קרה לך?
— נזכרתי שגם אני גרה פה.
נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת. הקליק הקטן של המנעול נשמע לי כמו מחיאות כפיים.
באוגוסט יעל הגיעה שוב. עומר ישב על המדרגות ובחן חיפושית. נועה ציירה בגיר על הרצפה.
— מה זה? — יעל התחילה מיד. — למה נועה כזאת חיוורת? שלחתי אותם לאוויר פתוח. עומר, למה המכנסיים שלך מלאים דשא? אמא, את לא יכולה להשגיח קצת?
לא עניתי מיד. הלכתי למטבח והנחתי על השולחן מחברת.
— שבי.
— אמא, אין לי זמן—
— שבי.
היא התיישבה.
במחברת כתבתי הכול: אוכל, תרופות, קרם הגנה, סנדלים חדשים לנועה, ביקור אצל רופא, חשמל, מים, אבקת כביסה, סדין שנקרע, עציץ שנשבר, נסיעות, שעות טיפול. בשורה האחרונה כתבתי: “הבריאות של סבתא — לא למכירה.”
יעל קראה והאדימה.
— את עושה לי חשבון על הנכדים שלך?
— לא. אני עושה לך חשבון על המשפט “את הרי בבית כל היום”.
גיא נכנס למטבח.
— מרים, חשבנו שזה משמח אותך.
— לראות אותם משמח אותי. להיות מנוצלת ואז לקבל ביקורת — פחות.
עומר עמד ליד הדלת.
— סבתא, את רוצה שלא נבוא יותר?
הלב שלי כאב.
— אני רוצה שתבואו, אהוב שלי. אבל אני רוצה שהמבוגרים יבקשו, יעזרו ויזכרו שסבתא היא בן אדם.
למחרת הם לקחו את הילדים. יעל נפגעה. אמרה שאני השתניתי. אמרתי לה:
— נכון. חזרתי לעצמי.
שבועיים היא לא דיברה איתי. אחר כך כתבה:
“נועה שאלה למה לא עזרתי לך. מה לענות לה?”
עניתי:
“את האמת.”
בספטמבר הם באו שוב. הפעם לשישי-שבת בלבד. עם קניות, מצעים, ספרים לילדים. יעל הכינה ארוחת ערב. גיא תיקן את השער. עומר ונועה אספו איתי תאנים, ואחרי הארוחה שטפו את הכוסות שלהם.
בערב יעל התיישבה לידי בגינה.
— אמא, באמת חשבתי שאת נהנית מזה שאנחנו צריכים אותך.
— אני נהנית כשצריכים אותי. לא כשמשתמשים בי.
היא הורידה את הראש.
— סליחה.
לא מיהרתי להגיד “זה בסדר”. כי זה לא היה בסדר. אבל זו הייתה התחלה.
היום הנכדים עדיין באים אליי. אני מחכה להם. אני מכינה להם לפעמים פנקייקים, מספרת סיפורים, מלמדת אותם להשקות בלי להציף. אבל קודם שואלים אותי. מביאים אוכל. עוזרים. וכשאני אומרת שאני עייפה, אף אחד לא אומר לי: “אבל את בבית.”
כי סבתא היא לא חופשת קיץ בחינם.
וסבתא היא לא מקום שבו מניחים ילדים עד ספטמבר.
סבתא היא אישה חיה, עם גב, לב, רצונות ושקט שמגיע לה לא פחות מלאחרים.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.