הגדר בין שתי החלקות עמדה שם כמעט ארבעים שנה.
וכל ארבעים השנים האלה רינה בן־דוד הייתה בטוחה: הגדר לא עומדת במקום הנכון.
לא בקול, כמובן.
בקול היא אמרה דברים אחרים.
— שיעמוד. אני לא צריכה מה שלא שלי.
או:
— בשביל כמה סנטימטרים לא רבים עם שכנים.
המשפט האחרון מצא חן בעיניה במיוחד. היה בו משהו מכובד, יבש, כמעט אצילי. אבל בכל פעם שעברה לאורך ערוגות הירקות שלה וראתה את הפטל של תמר מתכופף מעל הגדר הישנה אל הצד שלה, משהו חם וכועס עלה לה בחזה.
היא באמת לא רצתה דבר של אחרים.
היא רק רצתה שדברים של אחרים יפסיקו לצמוח כל כך יפה.
אצל תמר לוי צמח הכול. העגבניות היו אדומות, עגולות, כמעט מבריקות. המלפפונים ישרים וירוקים, כאילו נבחרו אחד אחד. הנענע שלה התפשטה בריח רענן, התאנים הבשילו בדיוק בזמן, והגרניומים ליד המרפסת פרחו כאילו מישהו שילם להם על זה.
שכנים במושב ליד פרדס חנה היו עוצרים ליד הגדר ואומרים:
— תמר, הגינה שלך שוב נראית כמו תמונה ממגזין.
ותמר הייתה מנופפת ביד וצוחקת:
— עזבו, זה גדל כמעט לבד.
את ה”לבד” הזה רינה שנאה יותר מכל.
אצלה שום דבר לא גדל לבד. אצלה הכול נלחם על החיים. הגזר יצא עקום. המלפפונים הצהיבו לפני שהספיקו להיות מלפפונים של ממש. העגבניות קיבלו כתמים בדיוק ברגע שבו רינה התחילה לקוות. אפילו הבזיליקום נראה אצלה כאילו הוא מתנצל על קיומו.
את החלקות הן קיבלו כמעט באותו זמן, לפני הרבה שנים, כשהמושב עוד חילק שטחים קטנים למשפחות של עובדי המפעל האזורי. בעלה של רינה, יוסי, היה אז חי, רועש, מלא הבטחות. הוא ידע להתחיל כל דבר — סככה, מחסן, גדר, ברז חדש — ולא לסיים כמעט שום דבר.
— מחר אני מטפל בזה, — היה אומר.
המחרים שלו נערמו כמו קרשים ישנים מאחורי הבית.
בעלה של תמר, אהרון, היה שונה. שקט. לא דיבר הרבה. פשוט חפר, בנה, סידר, חיבר צינורות, הקים חממה קטנה והעמיד מחסן שלא נטה לצד גם אחרי סערות החורף.
רינה הייתה אומרת לעצמה אז:
— אז מה אם יש להם חממה. לפחות יוסי מצחיק.
אחר כך יוסי עזב עם אישה שעבדה איתו במפעל, והחממה של תמר עמדה שם עד היום.
יוסי עוד שלח הודעת “שנה טובה” פעם בשנה, עם אימוג’י מחייך, כאילו סמיילי יכול להחליף התנצלות, מזונות, או גבר שיסיים סוף סוף את המדרגות בכניסה לבית. רינה כבר מזמן לא חיכתה ממנו לכלום.
אבל הקנאה בתמר נשארה.
היא הייתה ותיקה יותר מהכעס על יוסי. עמוקה יותר מהבדידות. חזקה יותר מכל היגיון.
רינה יכלה לסלוח לאנשים על הרבה דברים.
אבל לא על זה שהכול אצלם נראה קל.
בבוקר אחד של יולי, הכול התחיל מהפטל.
רינה יצאה לנכש עשבים ליד הבצל הירוק וראתה שוב כמה ענפים של תמר נשענים אל הצד שלה. הפירות היו אדומים, גדולים, כמעט חצופים. אחד נפל על השביל שלה ונמעך שם, כמו סימן קטן של עלבון.
— חוצפה, — אמרה רינה.
לא היה ברור אם היא מתכוונת לפטל, לתמר או לחיים בכלל.
היא לקחה מזמרה וחתכה את הענפים בקו הגדר. אחר כך עוד שניים. אחר כך ענף שלישי, שלא באמת הפריע, אבל נראה לה מרוצה מדי מעצמו. הענפים נפלו על הדשא. הפירות התפזרו.
לרגע קצר הרגישה הקלה.
כאילו לפחות משהו אחד בעולם היא הצליחה לעצור.
— רינה! — נשמע קול מהצד השני.
תמר עמדה ליד החממה שלה, עם כובע קש רחב. על רינה כובע כזה היה נראה מגוחך. על תמר הוא נראה כמו קיץ.
— מה את עושה?
— מנקה את הצד שלי.
— זה הפטל שלי.
— כשהוא על האדמה שלי, הוא כבר לא כל כך שלך.
תמר התקרבה. היא לא נראתה כועסת. יותר מופתעת. וזה עצבן את רינה עוד יותר. היא רצתה שתמר תצעק, תכעס, תאבד את היופי המסודר שלה. אבל תמר עמדה ישר.
— היית אומרת לי, הייתי קושרת אותו.
— אני אומרת כבר ארבעים שנה.
— מתי?
— עם כל המבט שלי.
תמר הסתכלה עליה רגע ארוך.
— רינה, מה עובר עלייך?
השאלה הזאת הייתה גרועה מצעקה.
כאילו רינה ילדה קטנה. כאילו הכאב שלה הוא סתם מצב רוח. כאילו היא לא עומדת ארבעים שנה מול גדר ורואה בצד השני את כל מה שלא היה לה.
— אני מזמינה מודד, — אמרה רינה.
— מודד?
— הגדר לא במקום. היא נכנסה לשטח שלי.
תמר מצמצה.
— הגדר הזאת עומדת מאז שהבעלים שלנו הקימו אותה.
— בדיוק. שלך הקים. שלי כנראה רק החזיק את הבורג.
עד הערב כל המושב ידע. לא בגלל סקנדל גדול, אלא כי במקומות כאלה חדשות עוברות מהר יותר מצינור השקיה דולף. אחד אמר: “בטח מדובר בעשרים סנטימטר.” השנייה ענתה: “גם עשרים סנטימטר זה אדמה.” מזכיר האגודה נאנח ואמר שאם שתיהן רוצות, אפשר להביא מודד מוסמך.
— אני רוצה, — אמרה רינה.
תמר לא התווכחה.
— אם צריך, אז נבדוק.
רינה חיכתה שתמר תתנגד. שתדבר על שכנות, על שנים, על יחסים טובים. אבל תמר רק הסכימה.
וזה הרס לרינה חלק מהניצחון עוד לפני שהתחיל.
המודד הגיע אחרי שבוע. צעיר, עם נעליים נקיות, מכשיר על חצובה וטאבלט. הוא מדד, סימן, בדק מפות ישנות, הזיז את הראש מצד לצד. רינה הלכה אחריו כמו אחרי שופט. תמר עמדה ליד הגדר בשקט.
לבסוף הוא אמר:
— לפי המסמכים, הגדר באמת זזה מהקו המקורי.
רינה הרגישה משהו חגיגי מתרומם בתוכה.
— בכמה?
— בממוצע שלושים ושניים סנטימטר. בחלק מהמקומות קרוב לארבעים.
שלושים ושניים סנטימטר.
מעט מאוד.
פחות מרוחב כיסא.
אבל לרינה נדמה היה שהחזירו לה חצי חיים.
— אז מזיזים, — אמרה מיד.
תמר שאלה את המודד:
— לפי החוק, כן?
— אפשר להשאיר בהסכמה. אפשר להזיז.
— לא משאירים, — קבעה רינה.
תמר הנהנה.
— בסדר. נזיז.
שוב לא צעקה.
הגדר הוזזה בשבת. שכן אחד עזר עם הרשת, הנכד שלו סחב עמודים, מזכיר האגודה עמד מהצד כאילו הוא מפקח על פרויקט לאומי. רינה נתנה הוראות בקול חד מדי. תמר גזמה בשקט את הפטל בצד שלה כדי שלא יפריע.
כשהוציאו את העמודים הישנים, נחשפה מתחתיהם רצועת אדמה כהה, לחה, מלאה שורשים.
רינה הסתכלה עליה וחשבה:
שלי.
סוף סוף שלי.
בערב הגדר עמדה בקו החדש. החלקה של תמר הצטמצמה מעט. של רינה התרחבה מעט. מי שלא ידע, כמעט לא היה מבחין.
אבל רינה ידעה.
היא הלכה לאורך הגבול החדש וחיכתה לשמחה. שמחה גדולה, מתוקה, מנצחת.
היא לא הגיעה.
במקומה היה חלל קטן. כמו תה בלי טעם.
תמר התקרבה עם כמה ענפי פטל גזומים ביד.
— קחי, אם תרצי. הם יכולים להיקלט. זה זן טוב.
רינה הסתובבה בחדות.
— אני לא צריכה את שלך.
— זה רק פטל.
— אמרתי לא.
תמר נאנחה.
— רינה, אני לא האויבת שלך.
ואז רינה התפוצצה.
— אז מה את? חברה? את עומדת לידי כל החיים כמו תזכורת למה שאין לי. אצלך הכול נכון. הבית נכון, הבעל היה נכון, הילדים באים, הפרחים פורחים, הירקות מצליחים. אפילו את מזדקנת בצורה מסודרת. ואצלי הכול עקום. הכול בכוח. הכול בשיניים. ואת עוד באה עם הפטל שלך: קחי, רינה, יש לי עודף. אצלך תמיד יש עודף. אצלי אף פעם לא היה עודף מכלום!
היא השתתקה.
המילים יצאו ממנה חשופות, מכוערות, כמו שורשים שנעקרו מהאדמה.
תמר עמדה בשקט. אחר כך הניחה את הענפים על הקרקע.
— את חושבת שאצלי הכול לבד?
— לא?
— לא.
— עכשיו תגידי שגם לך היה קשה, רק בשקט?
תמר חייכה בעצב.
— לא אעשה מזה נאום. את פשוט מסתכלת דרך הגדר ורואה את הפרחים. אני מכירה את השורשים.
רינה הפנתה את הראש.
— אל תרחמי עליי.
— אני לא מרחמת. אני עייפה מלהתגונן מפנייך, בזמן שאת נלחמת בי לבד.
המילים פגעו בה יותר ממה שציפתה.
לבד.
כן. אולי זה היה נכון. תמר חיה את חייה, עבדה בגינה, נסעה עם אהרון לבדיקות, רבה עם הילדים, שילמה חשבונות, תיקנה צינורות. ורינה כל השנים ניהלה נגדה משפט ארוך, שבו הנאשמת בכלל לא ידעה במה היא מואשמת.
— את חושבת שאני לא קינאתי בך? — שאלה תמר פתאום.
רינה צחקה קצר.
— בי?
— כן. בחופש שלך. את יכולה לבוא וללכת מתי שאת רוצה. אף אחד לא מצפה ממך לארוחות, לניקיון, לחיוך כשהילדים באים רק לקחת קופסאות אוכל ולשטוף את האוטו. לך מותר להיות כועסת. לי תמיד היה צריך להיות “נעים”.
רינה רצתה לענות, אבל לא מצאה מה.
תמר הרימה את ידיה הריקות.
— הגדר זזה. האדמה שלך. אני רק לא יודעת אם עכשיו יהיה לך קל יותר.
— יהיה, — אמרה רינה בעקשנות.
— הלוואי.
תמר הלכה.
ענפי הפטל נשארו ליד הגבול החדש.
רינה רצתה לזרוק אותם בחזרה, אבל לא היה לה כוח. היא ישבה על דלי הפוך והסתכלה על שלושים ושניים הסנטימטרים החוקיים שלה.
למחרת הפכה את האדמה ברצועה החדשה. האדמה הייתה קשה, מלאה אבנים, שורשים ומסמרים חלודים. היא עבדה בכעס, עד שכאב לה הגב. אחר כך זרעה שם שמיר.
השמיר נבט דליל. פה ושם. לא אחיד.
ומעבר לגדר, הפטל של תמר, גזום וקשור, התחיל שוב לגדול.
רינה עמדה מעל השמיר שלה ופתאום לא הרגישה כעס. רק עייפות. לא מהעבודה. מההשוואה. מהעובדה שגם את השמיר המסכן הזה היא כבר מדדה מול הגרניומים של תמר.
היא ניצחה את קו הגבול.
אבל לא את החיים שלה.
באוגוסט תמר באה לשער.
— רינה, אני צריכה לנסוע לעיר ליומיים. תוכלי להשקות לי את החממה? ביקשתי מדוד, אבל בפעם הקודמת הוא שכח.
רינה כבר פתחה את הפה כדי לומר משהו חד. על הילדים של תמר. על הגינה המושלמת. על “זה גדל לבד”.
אבל היא הסתכלה עליה וראתה בפעם הראשונה לא יריבה, אלא אישה. כתפיים עייפות, חולצה דהויה, אדמה מתחת לציפורניים.
לא תערוכה.
עבודה.
— אשקה, — אמרה רינה.
תמר הופתעה.
— תודה.
— רק בלי “זה גדל לבד”. אני רואה כמה את עובדת שם.
תמר חייכה.
— סגור.
כשתמר נסעה, רינה נכנסה לחממה שלה. בפנים היה חם, ריח של עלים ואדמה רטובה. העגבניות נראו יפות, אבל מקרוב ראתה כמה כתמים כהים על חלק מהפירות. העלים התחתונים של המלפפונים הצהיבו. חלק מהקשירות נעשו במהירות, לא מושלם.
לא קסם.
עבודה.
פשוט תמר ידעה לא להראות את הצד העשבי של החיים.
רינה השקתה, יצאה ועמדה ליד הגדר החדשה. הכול היה נכון עכשיו. לפי המסמכים. לפי המודד. לפי החוק.
ובכל זאת, משהו חשוב יותר עדיין היה עקום.
בערב מצאה מאחורי המחסן את ענפי הפטל שתמר השאירה. כמה כבר התייבשו. שניים עוד היו חיים.
היא שתלה אותם ברצועת האדמה החדשה.
לא מתוך פיוס גדול. לא מתוך תודה. לא כדי להוכיח משהו.
פשוט רצתה לראות אם היא מסוגלת לגדל משהו שלא נשתל מתוך כעס.
אחרי כמה ימים ענף אחד השחיר. השני הוציא עלה ירוק קטן.
רינה התכופפה אליו. העלה היה זעיר, כמעט מצחיק.
לא ניצחון.
לא הוכחה.
אבל הוא גדל באדמה שלה, ולא היה חייב להיות יפה יותר מהפטל של תמר.
רינה נגעה בו בקצה האצבע.
ובפעם הראשונה מזה שנים, היא לא הסתכלה מעבר לגדר.
כי לפעמים לא צריך להזיז גבול כדי לקבל חיים טובים יותר.
צריך להפסיק למדוד את החיים שלך לפי מה שפורח בצד השני.
🔥 קראו את ההמשך בתגובות ואל תשכחו לכתוב אם הסיפור עמד בציפיות שלכם.