המרינה בהרצליה פיתוח נצצה באור אוקטובר חלש, והספינה של אבנר כבר לא הייתה שלו.
"תחתום כאן," אמר עורך הדין, ודחף את הדף על שולחן הזכוכית. "וכאן. וכאן."
שלוש חתימות. שלושים ושתיים שנות נישואין. דירה בת"א שנרכשה ב-1994 בשבעים אלף דולר ושווה עכשיו יותר מארבעה מיליון שקל, חשבון חיסכון בבנק הפועלים, וזכות שימוש בסירת מפרש בת עשרים ושמונה רגל שאבנר קנה לפני חמש שנים בלי לשאול את רותי בכלל.
היא לא תחמה. היא רק חתמה, לאט, כי אצבעותיה כאבו מדלקת פרקים ולא מרגש. אחר כך קמה, לקחה את התיק שלה ויצאה מהמשרד ברחוב ז'בוטינסקי בלי להביט אחורה.
הבן שלהם, עידו, חיכה בחוץ ליד הרכב. הוא בן שלושים ושתיים, מנהל פרויקטים בהייטק, ולא הבין למה אמא שלו מתגרשת מאבא שלו אחרי שלושים ושתיים שנה של מה שנראה לו כמו שקט תעשייתי מכובד.
"את בטוחה בקשר לזה?" הוא שאל כשנכנסה למכונית.
"אני בטוחה שאני לא רוצה לגמור את החיים שלי מחכה שמישהו יחליט מתי מגיע לי תשומת לב," היא אמרה.
***
זה התחיל שנה קודם לכן, בערב שישי רגיל. רותי בישלה מרק עוף, אבנר ישב מול הטלוויזיה עם הפלאפון, ופתאום, בלי שום סיבה נראית לעין, היא הניחה את הכף על השיש ואמרה: "אני רוצה גירושין."
הוא הרים את הראש. "מה פתאום?"
"אתה יודע מתי בפעם האחרונה שאלת אותי איך היה היום שלי?"
"רותי, זה לא —"
"אני עובדת שלושים שנה כאחות בבית חולים איכילוב. שלושים שנה. ואתה לא יודע איזה משמרת אני עובדת השבוע."
הוא לא ידע. זו הייתה האמת שהכי כאבה לו, כי כשניסה לענות, לא הצליח למצוא משפט אחד שיסתור אותה.
בשבועות שאחרי זה, אבנר ניסה. הזמין אותה למסעדה בנמל תל אביב, קנה לה זר פרחים בפעם הראשונה מזה שנים, אמר שהוא ישתנה. רותי הקשיבה, אכלה את הדג שהזמינו, ואמרה בסוף הארוחה: "זה מאוחר מדי, אבנר. לא כי אתה רע. כי אני כבר לא מאמינה שאתה תזכור את זה אחרי שבוע."
היא צדקה. אחרי שבוע וחצי הוא חזר להרגלים הישנים — הטלוויזיה, הפלאפון, השתיקה על השולחן.
***
עידו נכנס לתמונה כי אבנר ביקש ממנו להתערב. פגש אותו לקפה ברחוב דיזנגוף ואמר: "תדבר איתה. תשכנע אותה שאנחנו יכולים לתקן את זה."
"אבא, אמא לא מחליטה דברים כאלה בקלות ראש. אתה יודע את זה."
"היא בת חמישים ושמונה. אני בן שישים ואחד. מה נשאר לנו? עוד עשרים שנה, שלושים אם יהיה מזל, ואת זה היא רוצה לבזבז בלבד?"
עידו לא ענה מיד. הוא הסתכל על אביו, על הידיים שרעדו קלות סביב הכוס, ובפעם הראשונה בחייו הבין שאבנר באמת פוחד.
"תדבר איתה אתה," עידו אמר בסוף. "לא אני. זה לא הקרב שלי."
***
הפגישה עם עורך הדין ביום שני הייתה רק ההתחלה. כעבור שלושה שבועות, כשהחלוקה כבר נחתמה על הנייר, אבנר התקשר לרותי בשעה תשע בערב.
"אני רוצה למכור את הסירה," הוא אמר.
"תמכור. היא שלך."
"רציתי לשאול אם תרצי חלק מהכסף. שלושים אחוז, נגיד."
היא שתקה רגע ליד החלון במטבח הדירה החדשה שלה ברמת אביב, דירה קטנה יותר, שכורה, עם קירות לבנים ריקים שעוד לא הספיקה לתלות עליהם כלום.
"אני לא רוצה את הכסף שלך, אבנר," היא אמרה. "רציתי שתשאל אותי איפה אני רוצה לטוס בקיץ הקרוב. זה מה שרציתי."
"אז… איפה?"
"עכשיו זה כבר לא משנה. אני כבר קניתי כרטיס לפורטוגל. לבד."
***
חודשיים אחר כך, עידו בא לבקר את אמו בדירה החדשה. היא צבעה קיר אחד בכחול עמוק וקנתה שולחן עגול קטן שעליו עמד עציץ פרחים שקנתה בשוק הכרמל.
"איך היה בפורטוגל?" הוא שאל.
"טוב. הלכתי לבד לכל מקום, אכלתי מה שרציתי, בשעה שרציתי. בפעם הראשונה מזה שלושים שנה לא הייתי צריכה לתאם עם אף אחד."
"אבא נראה… אבוד," עידו אמר בזהירות.
רותי לקחה כוס תה מהמטבח והניחה אותה על השולחן העגול, לצד הפרחים.
"אני יודעת. וזה עצוב לי, באמת. אבל אני לא יכולה לתקן את החיים שלו על חשבון שלי. עשיתי את זה שלושים ושתיים שנה."
עידו הביט באמו — בעור הפנים המחוספס קצת מהשמש הפורטוגזית, בטבעת הנישואין שכבר לא הייתה על אצבעה, ברוגע שהיה שם בפעם הראשונה שהוא זוכר.
"את נראית טוב, אמא," הוא אמר.
"אני מרגישה טוב," היא ענתה, וסידרה עלה אחד בעציץ שהתעקם. "וזה מספיק לי בינתיים."
