אני כותב את זה שלושים ותשע שנה אחרי אותו ערב בסופות, ואני עדיין שומע את זה — לא את עצמי, את הקול שלה. אבל קודם צריך לספר מה קרה לפני.
קוראים לי רפי אלקיים, הייתי אז בן עשרים ושמונה, גר בחיפה, כותב שירים בשביל להקות וזמרים ששילמו לי ארבע מאות לירות על טקסט אם היה להיט, ושום דבר אם לא. את "לקיץ יש אביב משלו" כתבתי עם חבר שלי, המלחין אבנר שגיא, בדירה שלו ברחוב הרצל, שם היה פסנתר ישן עם שתי קלידים ששקעו ולא חזרו. אבנר ישב וניגן את זה לאט, ואני זוכר שאמרתי לו: "זה לא שיר ריקודים, זה רומנס." הוא הנהן.
הבעיה התחילה כשלהקת "כוכבי הצפון" — להקת פופ ישראלית שהייתה אז בשיא הפופולריות שלה, כל הנערות בארץ רקדו לשירים שלהם במסיבות בר מצווה — לקחה את השיר שלנו והפכה אותו. הם האיצו את הקצב, הוסיפו תופים חדים, הפכו את זה לריקוד. התקליט נמכר יפה, שודר ברדיו קול ישראל כל שעה, ואנשים צלצלו אליי ואמרו "איזה להיט כתבת". אבל אבנר לא ענה לטלפון במשך שלושה ימים.
כשהגעתי אליו, הוא ישב באותה דירה, אותו פסנתר, ושתה קפה שכבר התקרר. "הם הרגו את זה," הוא אמר. לא בכעס — בעייפות. "כל הדרמה, כל הנשימה בין המילים — נעלמה. זה עכשיו שיר שרוקדים לו בחתונות ושוכחים אותו ברגע שהזמר הבא עולה על הבמה."
אני הבנתי אותו, אבל גם ידעתי שאנחנו צריכים כסף. השכרתי חדר על הכרמל, אבנר היה צריך לשלם לגרושתו, ושנינו חיינו משיר ללהיט. אז כשהוא אמר לי "אני רוצה שסופיה תשיר את זה, כמו שכתבנו," חשבתי: סופיה פרץ לא תסכים לשיר משהו שכבר יצא כלהיט אצל אחרים. למה שתיקח שאריות?
אבל אבנר התעקש. הוא הכיר את סופיה מאולפן ההקלטות ברחוב אלנבי, עוד מהתקופה שהיא שרה מנגינות דתיות קטנות לפני שהפכה לכוכבת. "היא לא שרה מילים," הוא אמר לי, "היא שרה את מה שמתחת למילים. תביא לה את זה כמו שהוא, לא כמו שהם עשו לזה."
נסענו לתל אביב בקיץ ההוא, אוגוסט, חום לח שדבק לחולצה. פגשנו אותה במסעדה קטנה ליד הים, היא הזמינה סלט ולא נגעה בו כל הפגישה. אבנר ניגן לה את הגרסה המקורית על גיטרה — לא היה פסנתר במסעדה — ואני ישבתי וצפיתי בפנים שלה. היא לא אמרה כלום עד הסוף. אז היא שאלה: "למה הם האיצו את זה?" אבנר משך בכתפיים: "כי ככה קל יותר למכור." היא לקחה את הדף עם המילים, קיפלה אותו לשניים, ואמרה: "אני אשיר אותו בפסטיבל בספופוט בפולין, בנובמבר. לאט."
אני לא האמנתי שזה יקרה. חודשיים לפני הפסטיבל אבנר חלה — דלקת ריאות, שכב בבית חולים רמב"ם במשך שבועיים — ואני נסעתי לבד לפולין מטעם ההסתדרות למען יוצרים ישראלים, עם תיק מלא תקליטים ובלי כסף כמעט בכלל. ישנתי במלון זול ליד התחנה המרכזית בסופות, חדר בלי חימום, ובלילה הראשון חשבתי שבאתי לשום מקום בשביל שום דבר.
הערב של ההופעה היה קר, גשם דק על האספלט מחוץ לאולם. ישבתי בשורה עשירית, עם תסריט המילים בכיס המעיל, ושיננתי אותו כאילו אני זה ששר. כשסופיה עלתה לבמה, היא לבשה שמלה כחולה כהה, ולא חייכה לקהל כמו שהזמרים האחרים עשו. התזמורת פתחה לאט, בדיוק כמו שאבנר ניגן את זה בדירה ברחוב הרצל.
ואז היא שרה. לא את הגרסה שכולם הכירו — את שלנו. כל משפט נמתח, נעצר, חיכה. היא לא מיהרה לשום מקום. מישהי לידי, אישה פולנייה מבוגרת, הוציאה ממחטה מהתיק שלה בלי שום סיבה נראית לעין. כשהשיר הגיע לשיא, הקול שלה נשבר במקום אחד — לא טעות, החלטה — וכל האולם נדם לשנייה לפני שפרץ במחיאות כפיים.
רצתי לטלפון הציבורי במסדרון, הזמנתי שיחה בינלאומית לרמב"ם, וכשאבנר ענה מהמיטה שלו אמרתי לו רק: "שמעת, זקן? איך היה?" הוא לא ענה מיד. אז אמר: "אתה בוכה?" אני לא ידעתי שאני בוכה עד שהוא שאל.
כשחזרתי לישראל, הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לרמב"ם עם קלטת ששכנתי מישהו מהצוות הטכני בסופות להקליט לי מהשידור. אבנר כבר הורשה לשבת, חיבר אוזניות לטייפ שהבאתי, ושמע את זה בשקט מוחלט, בלי לזוז. בסוף הוא אמר רק משפט אחד: "עכשיו זה שלנו שוב."
שישה חודשים אחר כך הגיע מכתב מחברת התקליטים "הד ארצי" — רצו לחתום חוזה חדש, גרסת סופיה כסינגל רשמי, עם זכויות יוצרים מלאות לאבנר ולי, לא רק תמלוג מהחיקוי. אבנר קרא את החוזה שלוש פעמים על השולחן בדירה שלו, עם אותו פסנתר, ואז חתם בעט שלי כי שלו נגמר הדיו. הוא לא חגג. הוא רק הניח את העט על השולחן ואמר: "עכשיו אני יכול לישון."
אני עדיין יש לי את הקלטת ההיא, בקופסת פח ישנה במגירה בבית, ופעם בשנה, בערך סביב החג, אני שם אותה ושומע את הסדק באמצע השיר. לא מתקן את זה, לא רוצה גרסה נקייה יותר. זה הרגע שבו אבנר קם מהמיטה ברמב"ם בתוך הראש שלו, עוד לפני שהגוף הספיק להבריא.
