אני חייב להתחיל מזה: אף אחד לא שאל אותי מה עברתי באותה שנה. כולם שאלו את מירב, כי היא זאת שצעקה, זאת שבכתה, זאת שהלכה לעורך דין. אני הייתי הבחור השקט שישב בפינה עם הקפה הקר, וכל מי שראה אותי חשב שאני פשוט אדיש. לא הייתי אדיש. הייתי גמור.
קוראים לי גיא, אני בן שלושים ואחת, ואני נשוי לענת כבר חמש שנים. חמי, מר יוסי אלבז, ניהל מוסך קטן ברחוב ההגנה בחולון, ליד הזוג של הקניון. עבדתי שם איתו שבע שנים – מאז שהייתי בן עשרים וארבע. לא כחתן שנכנס לעסק המשפחתי בשביל הכבוד, אלא כי אהבתי את זה. ריח השמן, קול המדחס, הרדיו שתקוע על גלגלצ כל היום. זה היה הבית השני שלי.
כשיוסי חלה – סרטן הלבלב, גילו את זה מאוחר מדי – אני זה שנשאר איתו בבית חולים וולפסון עד שתיים בלילה, לא אחיו, לא הבן שלו ממקום אחר שבקושי מתקשר. אני. תשעה חודשים כאלה. ענת עבדה משמרות בקופת חולים ולא תמיד יכלה להגיע, אז אני הייתי שם. החזקתי לו את היד כשהוא כבר לא זיהה אף אחד חוץ ממני ומענת.
אז כן, כשהוא נפטר בפברואר, וכשהתברר מה כתוב בצוואה – שהמוסך עובר במלואו על שם מירב, אחותה של ענת, ולא נכתבת בו אפילו מילה על שמי – נשברתי. לא כי רציתי את החתימה על הנייר בשביל הכסף. רציתי אותה כי חשבתי שמגיע לי קצת הכרה על שבע שנים של עבודה ותשעה חודשים של לילות לבנים.
מירב גרה בבאר שבע, באה למוסך אולי פעמיים בשנה, ופתאום היא הבעלים. היא לא ידעה להבדיל בין מצת לצמיג. אבל היא ידעה בדיוק מה לעשות עם הנייר הזה – היא הודיעה לי תוך שבוע שהיא "שוקלת אפשרויות" למוסך, כולל למכור אותו לקבלן שרצה להפוך את המגרש לחניון.
ומירב, אני חייב להגיד, לא הייתה מפלצת. היא הייתה עייפה כמוני, אבל מהכיוון ההפוך. היא ראתה אותי בתור מי שקיבל את אבא שלה במשך שבע שנים בזמן שהיא הייתה רחוקה, ומרוב אשמה היא לא ידעה איך לדבר איתי בלי להתגונן. פעם אחת, בישיבה אצל עורך הדין ברחוב סוקולוב, היא אמרה משהו שנתקע לי: "את חושבת שקל לי? אבא שלי בחר בזר על פני הבת שלו. את יודעת מה זה עושה לי?"
זר. זו המילה שהיא השתמשה בה עליי. אחרי שבע שנים.
לא אמרתי כלום אז. פשוט קמתי ויצאתי מהחדר, נסעתי עד לחוף הים בבת ים וישבתי שם עד שהשמש שקעה, בלי לצלצל לאף אחד, בלי להסביר לענת למה אני לא עונה לטלפון. היא מצאה אותי שם בסוף, ישבה לידי על החול בלי לדבר, ונתנה לי סיגריה למרות ששתינו הפסקנו לעשן לפני שנתיים.
מה שאף אחד לא ידע – כולל ענת, במשך זמן מה – זה שבשבוע האחרון של יוסי, כשהוא עוד היה צלול, הוא ביקש ממני לשבת לידו וסיפר לי משהו. הוא אמר שהוא כתב צוואה ישנה לפני שנים, עוד לפני שהתחתנתי עם ענת, ושהוא תמיד התכוון לתקן אותה. "תגיד למירב שתדאג לך," הוא אמר לי, כמעט בלחישה, "היא בת טובה, רק עצלנית עם ניירת." אלה כמעט המילים האחרונות שהבנתי ממנו.
אז כן, ידעתי שהוא רצה משהו אחר. אבל אין נייר. אין חתימה. יש רק זיכרון של איש גוסס שאולי כבר לא היה במיטבו. הראיתי את זה לעורך דין וידעתי בליבי שזה שווה כלום בבית משפט.
במשך שלושה חודשים המוסך עמד סגור. אני המשכתי לבוא כל בוקר, פותח את התריס בשעה שבע כמו תמיד, מנקה את המקום, מוודא שהברזים לא חלודים, למרות שאף אחד לא ביקש ממני. מירב ידעה שאני בא. אף פעם לא אמרה לי להפסיק.
יום אחד באמצע אפריל היא הגיעה בעצמה לרחוב ההגנה, בלי להודיע, עם קפה שקנתה בפז בכניסה לעיר. עמדה ליד הכניסה, הסתכלה על השילוט הישן "מוסך אלבז ובניו" שאף פעם לא היה מדויק כי ליוסי לא היו בנים, רק בת ובת חורגת בעל.
"את יודעת," אמרתי לה, בלי להסתכל עליה, ממשיך לסדר מברגים בקופסה, "אני לא רוצה את הנייר בשביל הכסף. אני רוצה שיהיה כתוב איפשהו שהייתי כאן."
היא שתקה דקה ארוכה. אז אמרה: "אבא כתב לי מכתב, גיא. לא ידעתי על זה עד שבוע שעבר, המזכירה שלו בקופת חולים מצאה אותו במגירה ושלחה לי. הוא כתב שהתכוון לשנות את הצוואה ולא הספיק. הוא כתב שאתה בן שלא נולד לו אבל היה לו."
היא הוציאה את המכתב מהתיק – דף מקופל, כתב יד רועד של אדם חולה – והניחה אותו על שולחן העבודה, ליד קופסת המברגים.
מה שקרה אחר כך לא היה דרמה של בית משפט. מירב חתמה, יחד עם עורך דין נוטריוני ברחוב ויצמן, על הסכם שמעביר חמישים אחוז מהבעלות על המוסך על שמי, בתמורה לכלום – היא אמרה שזה מגיע לי בזכות, לא בחסד. שווי המוסך והמגרש הוערך אז בשמונה מאות ושישים אלף שקל. היא לקחה את החלק שלה, ואני נשארתי עם השם על השלט, עם המפתחות, עם התיק של יוסי שהוא ניהל בו את החשבונות שלושים ושתיים שנה.
היום, כשמישהו נכנס למוסך ברחוב ההגנה ושואל מי הבעלים, אני מוציא את התיק הישן ההוא ומראה לו את הדף האחרון, זה שמירב חתמה עליו במרץ. לא בשביל להוכיח משהו לאף אחד. פשוט כי זה נכון שיהיה כתוב.
