מכונות התפירה ברחוב אלנבי

את הלקוחה עם סרט המידה סביב הצוואר אזכור עד סוף חיי. כי ממנה, לא מהבעל, לא מהבת, שמעתי לראשונה שאני יוצאת לפנסיה.

קוראים לי דליה וקנין, בת חמישים ושש, ושתי עשרים ואחת שנה אני מנהלת סטודיו לתפירה ברחוב אלנבי בתל אביב – שני צעדים מהשוק, מעל מאפייה שממנה כל בוקר עולה ריח של בורקסים טריים. ביום שלישי, העשירי בספטמבר, ברבע לאחת עשרה, ישבתי ליד המכונה והשקעתי בשמלה ירוקה בשביל גברת רבקה, שבעוד שבועיים חוגגת שבעים. סיכה בין השיניים, רגל על הדוושה. אז נכנסה אישה ואמרה: "באתי בעניין המכונות."

עצרתי את המחט. "אילו מכונות?"

הבטתי בשירלי, השותפה שלי כבר שבע עשרה שנה, ואז שוב באישה. "התעשייתיות. ארבע אוברלוקים ושתי מכונות תפר ישר."

הוצאתי את הסיכה מהפה לאט, אף שבפנים הכול כבר רעד. "נראה לי שטעית בכתובת."

"לא טעיתי." שלפה את הטלפון. "בעלך שלח אותי לפה."

שירלי מאחורי הגב שלי הפסיקה לגזור בד. הכרנו זו את זו מספיק זמן כדי שהיא תדע – השתיקה הזאת אומרת שקרה משהו שאני עדיין לא יודעת איך להגיב אליו.

האישה הפנתה את המסך אליי. תמונות של הסטודיו שלי. שולחנות הגזירה. המכונות. המדפים עם הבדים. אפילו המנורה הכחולה שהבת שלי, נועה, צבעה בתיכון. מתחת לתמונות – מודעה מיד2. "ציוד תפירה מלא למכירה. הבעלים יוצאים לפנסיה."

קראתי את המשפט הזה פעמיים.

"מי נתן לך רשות לבוא לפה?" שאלתי.

היא פתחה את שרשור ההודעות. המספר של אבנר. היססה. "יש גם הודעה קולית."

"תשמיעי."

הקול של בעלי מילא את הסטודיו. "אשתי כבר עייפה, רק שהיא לא מסוגלת להודות בזה. תבואי, תראי הכול, אני אטפל בה."

האישה עצרה מיד את ההקלטה. "אני ממש מצטערת."

הסתכלתי על המכונות ששילמתי עליהן בתשלומים במשך שנים, שפרנסו את המשפחה שלנו, מימנו את הלימודים של נועה בחיפה, הצילו אותנו בשנים שבהן המשכורת של אבנר ממוסך הרכבים בקושי כיסתה את שכר הדירה.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"מיכל." היא הסבירה שהיא רוצה לפתוח סטודיו משלה, מחפשת ציוד יד שנייה, והמודעה נראתה לה מושלמת. אז אמרה משהו שכיווץ לי את הבטן.

"כבר העברתי מקדמה."

"כמה?"

"שלושת אלפים שקל."

לרגע לא הצלחתי להוציא מילה. ביקשתי ממנה לא לקחת שום דבר מפה, ולשלוח לי את כל האישורים וההודעות. היא הסכימה מיד. ליד הדלת היא עוד הסתובבה.

"אז את מוכרת את המכונות האלה או לא?"

הסתכלתי על הידיים שלי. על אצבע אחת גיר תפירה לבן. "אני לא יודעת."

התשובה הזאת ביישה אותי יותר משציפיתי. זה היה העסק שלי. הסטודיו שלי. העבודה של עשרים ואחת שנה. ואישה זרה ידעה על העתיד שלו יותר ממני.

כשמיכל יצאה, שירלי התקרבה. "דליה. סוגרות?"

היא לא שאלה: את סוגרת. היא אמרה: סוגרות. כי הסטודיו הזה היה גם העבודה שלה, הלקוחות שלה, הלו"ז שלה שאיפשר לה כל יום רביעי לקחת את בעלה לשיקום אחרי ההתקף לב.

"עוד לא החלטתי כלום," אמרתי.

היא הנהנה, אבל אף אחת מאיתנו כבר לא האמינה בזה.

אבנר חזר לארוחת צהריים עם שקית תפוחים מהשוק. שטף ידיים, התיישב. "מה בישלת?"

הנחתי את הטלפון על השולחן, המסך מופנה אליו. המודעה שלו. הוא בקושי זע. זה כאב יותר מאשר אם היה מתחיל לשקר.

"רציתי לספר לך בערב."

"לפני או אחרי שמישהי תעמיס את המכונות שלי על טנדר?"

"היא לא לקחה כלום היום."

"לקחת ממנה כסף."

"מקדמה."

"על הציוד שלי."

הפנים שלו הקשיחו. "הציוד שלנו, דליה. אל תעמידי פנים שלא היה לי שום קשר לעסק הזה."

לא התווכחתי. את המכונה הראשונה קנינו יחד, מהחסכונות שלי ומה שאבנר הוסיף. אבל השאר הגיעו אחר כך. אחרי שנים של הזמנות, אחרי תשלומים, אחרי לילות שהכתפיים כאבו כל כך שהייתי צריכה לקום כל עשרים דקות ולמתוח. אולי עורך דין היה יודע לחשב של מי הכסף הלך על מה. אני ידעתי רק דבר אחד: מי ישבה כל בוקר ליד המכונות האלה.

"למה אתה מוכר אותן?" שאלתי.

הוא הסתכל עליי כאילו התשובה מובנת מאליה. "כי סוף סוף נתחיל לחיות."

כמעט צחקתי. "לחיות?"

אז הוא סיפר לי על הבית בזכרון יעקב. שני חדרי שינה, מרפסת, גינה, ציפורים בבוקר. חבר מהמוסך מצא הצעה. אבנר רצה לשכור לשנה, לבדוק אם החיים בכפר מתאימים להם. את הדירה שלנו בתל אביב תכננו להשכיר לסטודנטים, לחיות מהפנסיה שלו וקצבת הנכות מהמוסך, והכסף ממכירת המכונות שלי אמור היה לכסות את המעבר. הוא חשב על הכול. חוץ מדבר אחד – לשאול אותי.

"ומה עם הסטודיו?"

הוא משך בכתפיים. "עבדת מספיק."

"לא אמרתי שאני רוצה להפסיק."

"את מתלוננת על הידיים."

"לפעמים כואב. זה לא אומר שאני רוצה לוותר."

כבר הספקתי להחליף למספריים קלים יותר, לקנות כיסא גבוה יותר, לצמצם הזמנות גדולות של שמלות כלה לטובת תיקונים קטנים יותר. אני חיפשתי דרך להמשיך לעבוד. הוא חיפש דרך לסיים את זה.

אז הוסיף: "חוץ מזה, אמא באה איתנו."

הסתכלתי עליו. "אמא שלך?"

"ברור." גברת שולה הייתה בת שמונים וארבע, גרה לבד רבע שעה מפה, אבל הייתה זקוקה ליותר ויותר עזרה – ארוחות, תרופות, מקלחת, כביסה. אבנר חילק את הטיפול עם אחותו רונית, שכנה הייתה קופצת בחלק מהבקרים.

"אמא שלך רוצה לעבור לכפר?"

"נדבר על זה."

"ומי יטפל בה שם?"

"נהיה שנינו בבית."

"לא זה מה ששאלתי. מי ירחץ אותה?"

שתיקה. לבסוף: "את יותר טובה בזה."

וזה היה זה. תוכנית הפנסיה האמיתית. הגרסה שלו – חכות דיג, שש בש עם חברים, ארוחות בוקר איטיות עם נוף לים. שלי – טבלת תרופות ועזרה במקלחת לחמותי.

הפסקתי להתווכח. במקום זה ביקשתי שיראה לי את כל ההודעות על מכירת המכונות, את כל ההעברות ואת כל ההתכתבות בעניין הבית בזכרון יעקב, ואת הפרטים של מי שאמור לכאורה לשכור את הדירה שלנו.

הפנים שלו הקשיחו. "אל תהפכי משהו טוב לבעיה." ואז הוסיף: "אפילו נועה חושבת שזה יעשה לך טוב."

הבת שלנו. "נועה יודעת?"

"היא יודעת כמה שצריך."

יצאתי למרפסת והתקשרתי. היא ענתה מיד.

"אמא?"

"אבא סיפר לך שאני סוגרת את הסטודיו?"

שתיקה. "אמא…"

"מה הוא סיפר לך?"

"שדיברתם על פנסיה."

"מעולם לא דיברנו על סגירת העסק שלי."

עוד שתיקה. "הוא אמר שאת לא יודעת להפסיק לקחת הזמנות."

נשענתי על המעקה. עצמתי עיניים. "הוא אמר שאת צריכה מישהי שתעזור לך לעשות את הצעד הזה."

שתקתי לרגע. כל החיים אנשים השתמשו במילה "עזרה", כשהתכוונו "אני מחליט בשבילך."

"ראית את הבית בזכרון יעקב?"

"כן."

"ידעת שהוא מוכר את המכונות?"

"חשבתי שסיכמתם ביניכם." היא נעצרה. "מצטערת."

לפני שהתנתקנו, נועה הבטיחה שתקפוץ בערב.

חזרתי למטבח. אבנר ישב ליד השולחן וקילף תפוח, בקושי הרים את הראש. "אל תהרסי את זה רק כי את מפחדת משינוי."

לא אמרתי כלום. אבל שמתי לב לתיקייה שהייתה מונחת לידו. פתחתי אותה. בפנים חישובים – שכר דירה צפוי מהשכרת הדירה, עלויות המעבר, מחיר מוערך למכירת כל מכונה, תקציב חודשי למחיה. אבנר תכנן את זה כבר הרבה זמן.

בתחתית מצאתי דף אחרון. לוח זמנים שבועי. עמודה ראשונה: **יום שני – אבנר: דיג. יום שלישי – אבנר: שש בש. יום רביעי – אבנר: בוקר על החוף.**

כמעט חייכתי. אז הסתכלתי בעמודה עם השם שלי. **דליה – מקלחת לאמא. דליה – ארוחת בוקר וצהריים. דליה – תרופות. דליה – כביסה. דליה – ניקיון. דליה – ארוחת ערב.**

קראתי את כל הדף. ואז שוב. חיפשתי דבר אחד – ולו בוקר פנוי אחד, אחר צהריים אחד לעצמי, יום אחד ליד השם שלי בלי שום משימה בצד. לא היה כזה.

אז הבנתי סוף סוף. אבנר לא תכנן את הפנסיה המשותפת שלנו. הוא תכנן את שלו. ובשבילי הוא כבר בחר משרה חדשה.

לא אמרתי לו כלום באותו ערב. במקום זה, במשך שלושה ימים עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב – חישבתי. התקשרתי למיכל וביקשתי עותק של חוזה המקדמה ואישור ההעברה. קבעתי פגישה עם עורך הדין, מר כהן ממשרד ברחוב אחד העם, כדי לבדוק על שם מי בעצם רשום העסק – התברר שמאז השנה החמישית שלי בעסק, אני רשומה ברשם העוסקים כבעלים היחידה. לאבנר לא הייתה שום זכות למכור אפילו מחט אחת בלי החתימה שלי.

ביום שישי בערב, כשנועה הגיעה עם בעלה לארוחת ערב, חיכיתי שכולם יתיישבו ליד השולחן. הנחתי לפני אבנר שלושה מסמכים: הדפסה מרשם העוסקים, החוזה של מיכל עם הסעיף שסימנתי בעט אדום על מקדמה שלא מוחזרת למוכר במקרה של ביטול, ואת לוח הזמנים השבועי שמצאתי בתיקייה שלו – אותו דף, עם העמודה הריקה ליד שמו והדף המלא בחובות ליד שלי.

"תחזיר את המקדמה למיכל מחשבון הפנסיה שלך, זה הנוסף שחשבת שאני לא יודעת עליו," אמרתי בשקט. "אני מחר מתקשרת אליה ואומרת שהעסקה לא יוצאת לפועל, כי הבעלים של הסטודיו, כלומר אני, מעולם לא הסכימה לה."

אבנר פתח את הפה, אבל נועה דיברה ראשונה. "אבא. הראית לי רק תמונות של הבית. אף פעם לא אמרת שזה במחיר של סגירת הסטודיו של אמא." בעלה שתק, מביט בצלחת.

לא צעקתי. לא בכיתי. קמתי, לקחתי את התיקייה עם לוח הזמנים ושמתי אותה במגירה בשולחן הכתיבה שלי בסטודיו, לצד חוזה השכירות של הנכס ברחוב אלנבי, שחתמתי עליו שלושה ימים קודם לכן לעוד חמש שנים.

לגברת שולה שכרתי מטפלת לארבע שעות ביום, באלף וחמש מאות שקל לחודש – מחשבון העסק, כי גם זה היה הכסף שלי, שהרווחתי ליד המכונות האלה, שעל מכירתן החליט בעלי בלעדיי.

את הבית בזכרון יעקב אבנר יכול לשכור לבדו. ואני, ביום שני בבוקר, כמו במשך עשרים ואחת השנים האחרונות, אפתח את דלת הסטודיו בשמונה, אדליק את המכונה, ואסיים את השמלה הירוקה של גברת רבקה לכבוד יום הולדתה השבעים.