אני מנקה חדרי לידה בבית חולים פרטי ברמת החן כבר שבע שנים. שם, לא תמצאו את זה על תג – התג כתוב "עוזרת סיעודית" אבל בעיקרון אני זאת שמביאה מגבות נקיות ומנקה רצפות אחרי שהכל נגמר. את הרוב שם לא מכירים את השמות שלי, ואני לא זוכרת את שלהם. אבל את המשפחה של מיכל ואת בעלה רועי – אותם אני זוכרת.
היה יום שלישי, סוף אוקטובר, בשעה שבע וחצי בערב, הרוח כבר חתכה מהחלונות הגדולים של הקומה השלישית. ראיתי אותם נכנסים מהחדר הסמוך – היא על כיסא גלגלים, הוא דוחף, עם תיק גב שחור ובו היו, כפי שהבנתי אחר כך, ניירות של עורך דין ולא רק בגדי תינוק. היא נראתה כמו מישהי שלא ישבה עם עצמה שעה שלמה בשבועיים האחרונים.
אני לא ממש הקשבתי בהתחלה, הייתי עם המגב שלי בפינה, מנסה לגמור לפני שהמשמרת שלי נגמרת בשמונה. אבל כשאישה בוכה בלחש בחדר ריק, זה נשמע. היא אמרה למישהו בטלפון, "אמא, אני לא יכולה להמשיך לשלם על המוסך אם הוא עומד לרשום אותו על השם שלו בלבד." זה היה המשפט שתפס אותי. מוסך. לא דירה, לא ירושה – מוסך, בבת ים, ליד הנמל.
מה שלמדתי אחר כך, מרועי עצמו כשחיכה בקפיטריה וקנה לי כוס קפה כי לא היה לו עוד מי לדבר איתו – זה שהמוסך היה שלה. שלה ושל אבא שלה, שמת לפני שלוש שנים והשאיר לה את העסק. רועי עבד שם כמנהל, אבל על הנייר הכל היה רשום על מיכל. ואז, בשבוע שלפני הלידה, הוא הביא טופס מעורך דין – בקשה להעביר לו חמישים אחוז מהבעלות, "כדי שיהיה לנו יותר נוח מול הבנק," הוא אמר לה. היא לא חתמה. הוא כעס. היא בכתה. זה היה כמעט כל הסיפור, לפי מה שראיתי בשעה וחצי שהייתי שם לפני ואחרי הלידה.
התינוקת נולדה בעשר וחצי בלילה, בת שלוש מאות ועשרים גרם – סליחה, שלוש קילו ומאה ועשרים גרם, אני תמיד מתבלבלת במספרים כשאני מספרת את זה. קראו לה נויה. ראיתי את מיכל מחזיקה אותה, התינוקת הקטנה הזאת עטופה בשמיכה צהובה שהייתה תלויה בחדר, ורועי עמד בפינה עם הטלפון שלו, שולח הודעה למישהו. לא לאימא שלו. לעורך הדין.
המשמרת שלי נגמרה, הלכתי הביתה, שלי ברחוב דיזנגוף, קניתי פיתה עם פלאפל בדרך כי לא היה לי כוח לבשל. למחרת בבוקר חזרתי והבנתי שמשהו השתנה – לא ידעתי מה, רק שרועי לא היה שם יותר, והיה איש אחר בחדר, גבר מבוגר בחליפה כהה שדיבר עם מיכל בקול שקט.
התברר, וזה סיפרה לי האחות הראשית אחרי כמה ימים, שמיכל, בעזרת עורך דין משלה שהגיע לבית החולים באותו בוקר, עם תיקיית ניילון כחולה, ביטלה את ייפוי הכוח שהיה לרועי בחברה. היא גם הגישה בקשה להקפיא את חשבון העסק המשותף – שבעים ואחד אלף שקל היו בו – עד שיתברר מה קורה בנישואים שלהם. היא לא שאלה אותו, היא לא הסבירה. היא חתמה על הניירות עם התינוקת על החזה שלה, בעזרת מתורגמנית סיעוד שאחזה את הדף כי לידיים שלה היה עדיין רועד.
רועי הגיע באותו ערב, נכנס לחדר כועס, ואני הייתי שם כי החליפו לי את המשמרת. הוא אמר, "את עושה לי את זה? ביום שהתינוקת שלנו נולדה?" והיא ענתה – וזה המשפט שאני זוכרת מילה במילה, כי הוא היה כה שקט וכה ברור – "אני לא עושה לך כלום, רועי. אני סוגרת את מה שהיה כבר פתוח יותר מדי זמן." הוא עמד בפתח, לא נכנס פנימה. היא לא הרימה את המבט מהתינוקת.
הוא לא חזר יומיים. כשחזר, זה היה עם פרחים וזר קטן של בלונים, ומיכל אמרה לו שהוא יכול לראות את נויה כל יום, אבל שהמוסך יישאר רשום כמו שהיה – על שמה, שם המשפחה שלה ושל אבא שלה. הוא הסתכל, לא התווכח. חתם משהו באותו ביקור, לא ידעתי מה בדיוק, אבל ראיתי את העורך דין שלה לוקח את הדף וחותם עליו גם הוא כעד.
עברו חמישה חודשים. פגשתי את מיכל במקרה בסופר של רמי לוי ברמת גן, היא עם עגלה ותינוקת בת חצי שנה שישבה בה וצרחה על בננה שלא קיבלה. סיפרה לי שהמוסך עובד כרגיל, שרועי בא שלוש פעמים בשבוע לראות את נויה, ושהם לא חזרו להיות זוג אבל גם לא רבים יותר. ואז, כאילו בלי קשר, היא אמרה שרק לפני חודש גילתה דבר שלא ידעה: שאבא שלה, לפני שמת, השאיר מכתב אצל עורך הדין המשפחתי – מכתב שאמר שאם מישהו ינסה לקחת חלק מהמוסך בלי הסכמתה המלאה, היא צריכה לפתוח אותו. היא לא פתחה אותו עד שהכל נגמר. המכתב, היא אמרה, לא הכיל שום דבר דרמטי – רק משפט אחד, בכתב ידו: "ידעתי שהוא יבוא יום אחד. תהיי חזקה כמו שהיית תמיד." היא קיפלה את זה חזרה בפנקס שלה, שילמה על הבננות, ואמרה לי שלום.
