היום אני עומדת באותו מטבח, בדירה שעברה אליי, ומניחה את הסיר על אותו הגז. הוא עדיין עובד, אף שהטכנאי אמר לי פעמיים להחליף אותו. לא נגעתי בו. יש דברים שלא מחליפים.
אני דנה, בת ארבעים ושתיים, מורה לחינוך מיוחד בבית ספר "אורט" בחדרה. יש לי שתי בנות — מיכל בת שש-עשרה ונויה בת שתים-עשרה. ואת, אמא, רבקה, לא איתי כבר שמונה חודשים. מתת ביום שלישי, ב-11 בפברואר, ב-16:40 בדיוק — אני יודעת את השעה הזאת בעל פה, כי זאת השעה שרשום על הנייר מבית החולים "הלל יפה", והנייר הזה מונח עדיין בתיקיה הכחולה במגירה התחתונה של השידה שלך, לצד תעודת הזהות שלך ופנקס הבריאות.
אני לא כתבתי את המילים האלה כדי לבכות עלייך מול מישהו. כתבתי אותן כי יש לי משהו להגיד, ואין לי למי להגיד את זה חוץ ממך, אמא, אפילו שאת לא כאן לשמוע.
את קראת לי "דנוש'קה" כשהייתי קטנה, ואף אחד מעולם לא קרא לי כך חוץ ממך. כשהתחתנתי, בעלי ניסה פעם אחת לקרוא לי כך בצחוק, ולא הצליח — זה נשמע זר בפיו, לא נכון, כאילו המילה שייכת רק לך. גם היום, כשאני שומעת מישהו אומר שם דומה ברחוב, אני מסתובבת.
אני מתגעגעת לדברים הקטנים יותר מכל. לאיך שהיית מתקשרת בשמונה בבוקר, בלי שאלה בכלל — רק "בוקר טוב, דנוש'קה" ותיכף מנתקת, כאילו רק רצית לבדוק שאני עדיין כאן. לאיך שהיית שומרת לי משבצות שוקולד "עלית" מהחגים, עטופות בנייר כסף בקופסת פח ישנה, "בשביל כשיהיה לך יום קשה". חיכית חודשים. אני מצאתי את הקופסה הזאת שבוע אחרי שאת הלכת, עדיין חמה משמש של אבק על המדף.
שנתיים וחצי אחרונות היו קשות. הרופא בהלל יפה דיבר על גרורות בכבד, על זמן קצוב, ואני זכרתי לספור כל שבוע שנשאר לך, בלי לספר לך שאני סופרת. היית שואלת אותי כל ביקור: "דנוש'קה, את ישנה בכלל?" ואני הייתי משקרת לך בחיוך, כי ככה היה קל יותר לשתינו.
אבל יש משהו שאני צריכה לכתוב כאן, כי זה מה שהביא אותי לכתוב בכלל: אחותי הגדולה, אורלי, שלא התקשרה אלייך יותר משנה וחצי, הופיעה בשבוע השלושה-עשר אחרי שהלכת. לא הגיעה לנחם. הגיעה עם עורך דין, אדון גבאי, ותיק ניילון שקוף שהחזיק צילום של הצוואה הישנה — זו שכתבת לפני שבע שנים, לפני שהיא עזבה הכל והלכה לגור עם הבעל שלה בטורונטו, קנדה. בצוואה ההיא, הדירה בבן יהודה הייתה צריכה להתחלק שווה בשווה בינינו. אבל שכחת, אמא, או לא רצית לדבר על זה, שבאותן שנתיים וחצי שבהן אורלי לא הייתה כאן, הלכנו אני ואת לנוטריון ברחוב הנשיא, ושינית את הצוואה. כל מה שיש — הדירה, חסכון של 61,000 שקל בבנק הפועלים, גם השעון שלך — עבר אליי, "כי דנה היא זו שהייתה איתי", כך כתבת במילים שלך לנוטריון, ואני שומעת אותן עד היום.
אורלי עמדה במטבח הזה, באותו מקום שבו היית מניחה את הסיר, ואמרה לי: "זה לא הוגן. היא הייתה חולה, מישהו שינה בה את הדעת." עורך הדין שלה דיבר על "השפעה בלתי הוגנת" ועל הגשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה. הוא הניח על שולחן המטבח שלך דף עם מספר תיק שעוד לא נפתח, כאילו זה כבר עובדה.
ישבתי, הקשבתי, לא הרמתי את הקול. ואז הלכתי למגירה התחתונה של השידה שלך, הוצאתי את התיקיה הכחולה, ובתוכה — לא רק הנייר מבית החולים. גם צילום הצוואה המעודכנת, חתום ומאושר על ידי הנוטריון, גברת שוורץ, ועוד דף אחד שאת כתבת לי ביד, בלי לדעת שישמש אותי פעם: "דנוש'קה, אם אורלי תתלונן — הראי לה את זה. אני בחרתי. אני הייתי בדעה צלולה. חתמתי כי ידעתי מה אני עושה."
הנחתי את שני הדפים על השולחן, לצד הדף עם מספר התיק שעורך הדין הניח. לא צעקתי. אמרתי לאורלי: "את יכולה להגיש תביעה. גם אם תגישי, יש לי כאן חתימה שלה, יש לי נוטריון שמוכן להעיד, ויש לי שנתיים וחצי שבהן אני לקחתי אותה לכל בדיקה בהלל יפה בזמן שאת היית בטורונטו. תביעה כזאת תעלה לך בשכר טרחה יותר משאת תרוויחי אם תנצחי."
אורלי לקחה את התיק הניילון, ועורך הדין שלה אסף את הדף עם מספר התיק בלי לומר מילה. הם לא הגישו תביעה. עברו שלושה חודשים.
אני לא מכרתי את הדירה. לא פתחתי את החיסכון בבנק הפועלים. השעון שלך עדיין מונח על השידה, עצר על השעה שבה שכחת להחליף את הסוללה, לפני שנה וחצי. לא תיקנתי אותו. יש דברים שלא מתקנים.
מה שעשיתי — פתחתי תיק חיסכון חדש על שם מיכל ונויה, בבנק הפועלים, סניף העצמאות בחדרה, והפקדתי בו את ה-61,000 שקל, שם קבוע, לא לגעת בו עד שהבנות יגיעו לגיל עשרים ואחת. על הנייר של הבנק רשום, במקום "הערות": "מתנה של סבתא רבקה".
בכל יום שישי אני עדיין מניחה את הסיר על הגז הישן, ומריח את שמן העוף עולה באותו חדר מדרגות, עד הקומה השלישית. והשעון על השידה נשאר עצור על אותה שעה, כמו שהוא, לצד הנייר עם הכיתוב בכתב ידך בתיקיה הכחולה.
