נכדתי ביקשה ממני לא לקחת אותה הביתה עדיין, ובאותו רגע הבנתי שמשהו לא בסדר.
קוראים לי רחל אביטל, אני בת שישים ושלוש וגרה ברמת גן, עשר דקות נסיעה מהתיכון שבו לומדת נכדתי מאיה. בתי שרון עובדת כמנהלת בסניף סופר-פארם ברחוב ביאליק, ובימי שלישי וחמישי המשמרת שלה נמשכת עד שבע בערב. בגלל זה, כבר שנה, אני זו שאוספת את מאיה.
זה אף פעם לא היה עול בשבילי. להפך — רבע השעה הזה בדרך הוא אחד הרגעים הכי טובים בשבוע שלי. מאיה עולה לרכב ומתחילה לספר עוד לפני שהיא סוגרת את חגורת הבטיחות — שהמורה לכימיה נתנה עבודה אבסורדית, שהחברה שלה דנה הפסיקה לדבר איתה בגלל סרטון בטיקטוק, ששמעה שיר חדש של עומר אדם שהיא מתה עליו. אני רק נוהגת ומקשיבה, ומדי פעם זורקת דעה שהיא דוחה מיד.
אותו יום חמישי היה שונה מהרגע הראשון. היא עלתה לרכב, זרקה את התיק בין הרגליים ונתנה לי נשיקה מהירה בלי כמעט להביט בי. שאלתי איך עבר היום ועניתה "בסדר" — המילה הזו שמתבגרות משתמשות בה כשהן מתכוונות בדיוק להפך. הדלקתי את הרדיו, תחנת הים התיכונית שבדרך כלל מרגיזה אותה כי לדבריה זו "מוזיקה של סבתות". הפעם היא אפילו לא התלוננה. לא חיברה את הטלפון לבלוטות'. היא נשארה מביטה מהחלון, רואה את חנויות הכביסה והמכולות ברחוב חולפות כאילו היו הדבר המעניין ביותר בעולם.
חשבתי שהיא עייפה, או שהלך לה רע במבחן. גם נזכרתי שבגיל הזה גם אני יכולתי לעבור מצחוק לשתיקה מוחלטת תוך דקות, בלי שאף אחד יבין למה.
כשהגענו לרחוב שלה, רחוב ז'בוטינסקי, האטתי כדי לחנות מול בניין הלבנים שבו היא גרה עם שרון. אז מאיה דיברה:
— סבתא, בבקשה. אני עוד לא רוצה להיכנס.
היא לא בכתה. וזה מה שהדאיג אותי הכי הרבה. שאלתי אותה לאן היא רוצה ללכת, והיא אמרה שלא משנה לה, לכל מקום חוץ מהבית. המשכתי לנהוג עד לטיילת בהרצליה, שם שאפשר לראות את כל קו החוף עד תל אביב. חניתי ליד המעקה, קניתי שני בקבוקי מים מהדוכן של מוכר ברחוב, והתיישבנו על ספסל מתכת, עדיין חמים מהשמש של אחר הצהריים.
עברו כמה דקות בלי שהיא אמרה כלום. נאלצתי לעצור את עצמי מלשאול עשרים שאלות בבת אחת. בסוף היא סיפרה לי שהיא רבה כבר שבועות עם אמה על הציונים ועל מה שהיא רוצה ללמוד אחרי התיכון. שרון התעקשה שמאיה צריכה להתמקד בשיעורי מדעים ומתמטיקה כדי להתקבל לתוכנית לסיעוד או למנהל עסקים — "משהו בטוח", "משהו שיפרנס אותה". מאיה רצתה ללמוד עיצוב גרפי, ובנתה בסתר תיק עבודות בחדר שלה.
הוויכוח כבר לא היה רק על בית הספר. שרון אמרה שבתה זורקת הזדמנויות לפח, ומאיה הרגישה שאמה חושבת שכל מה שמלהיב אותה הוא שטות. באותו בוקר, לפני שיצאה לבית הספר, הייתה ביניהן מריבה קשה. שרון, כבר עייפה, זרקה עליה: "יום אחד תביני שאני עושה את זה כדי שלא תעשי את הטעויות שאני עשיתי".
מאיה נשאה את המשפט הזה כל היום כמו אבן בכיס. "ואם אני טועה, סבתא?" היא שאלה אותי, הבקבוק בין ידיה, מסובבת את הפקק בלי לפתוח אותו עד הסוף. "זה כזה נורא?"
לא ידעתי מה לענות לה בלי להעמיד את עצמי נגד בתי שלי. שרון היא אמא טובה. היא עובדת עשר שעות ביום, משלמת לבד שכר דירה על דירת שני חדרים מאז שהתגרשה מאביה של מאיה, ורוצה שבתה תקבל את האפשרויות שלה עצמה לא היו כשעלתה מרוסיה בגיל עשרים בלי לדעת מילה בעברית.
ובדיוק בגלל זה הבנתי בדיוק מה קורה כאן.
סיפרתי למאיה דבר שגם שרון יודעת רק בחלקו. כשבתי הייתה בת שמונה עשרה היא רצתה ללכת ללמוד פיזיותרפיה בבאר שבע, רחוק מהבית. התנגדתי עם אלף טיעונים מעשיים — שעלות המעבר, שהיא לא מכירה שם אף אחד, שעדיף משהו קרוב. האמת, האמת המלאה, היא שאני לא הייתי מוכנה שהיא תעזוב. שרון בסוף למדה חשבונאות במכללה בגבעתיים, משהו שמעולם לא ממש אהבה, ובמשך שנים זה היה ביניהם מטען שהיא גלגלה בשתיקה ולפעמים לא כל כך בשתיקה.
— את ואמא שלך דומות יותר ממה שהיא הייתה רוצה להודות, אמרתי למאיה.
היא צחקה, קצת, אבל צחקה. אחר כך ביקשה שלא אספר לאמא שלה מיד את כל מה שדיברנו. אמרתי שאני יכולה לשמור לעצמי שיחה פרטית, אבל שלא אהפוך למישהי שמסתירה בעיות ביניהן. הצעתי משהו אחר: ללוות אותה כשתדבר עם שרון אם תצטרך, לשבת שם גם אם לא אומר כלום.
באותו ערב, כשהורדתי אותה בבית, נכנסתי לכמה דקות בתירוץ של כוס קפה. לא הסברתי כלום. רק אמרתי לשרון, בזמן שהיא מכניסה את שאריות האורז לקירור, שמאיה צריכה שתקשיב לה לפני שתענה לה.
יומיים אחר כך, בשבת, שרון התקשרה אליי. הן דיברו כמעט שעתיים, יושבות ליד שולחן המטבח. לא פתרו מה מאיה תלמד, אבל בפעם הראשונה הסכימו לחפש יחד מידע על תוכניות לעיצוב גרפי בבצלאל ובשנקר, וגם על מקצועות מדעיים, בלי לריב.
שרון נפגעה כי מאיה דיברה איתי לפני שדיברה איתה. הזכרתי לה את כל הפעמים שהיא, בגיל חמש עשרה ושש עשרה, הייתה באה אליי לדבר עם אמא שלי — סבתה בלומה — לפני שסיפרה לי משהו. היה שקט ארוך בקו, ואז היא אמרה:
— נכון. שכחתי מזה.
מה שהכי נגע בי מכל זה היה להבין שבאותו אחר צהריים בטיילת, תפסתי את המקום שאמא שלי תפסה כל כך הרבה פעמים איתי. לא סידרתי את חייה של נכדתי. אני אפילו לא יודעת מה ההחלטה הנכונה בשבילה. פשוט נהגתי קצת יותר כשהיא עדיין לא הייתה מוכנה לחזור הביתה.
לפעמים זה כל מה שמישהו צריך כדי להתחיל לדבר.
שלושה שבועות אחר כך שרון הזמינה אותי לארוחת ערב בשבת. על השולחן, לצד החמין והסלטים, מאיה פרשה את תיק העבודות שלה מול אמה: סקיצות של בגדים, לוגואים, פוסטר לפסטיבל הקיץ של השכונה. שרון דפדפה בהם אחד אחד, לאט, ועצרה על עיצוב של חולצה עם מפת ישראל.
— זה ממש טוב, מאיה'לה, אמרה, והחזירה לה את הדפים.
זו לא הייתה כניעה מוחלטת. שרון עדיין רוצה שבתה תיקח חדו"א בסמסטר הבא, "ליתר ביטחון". אבל בסוף הארוחה היא הוציאה את הטלפון, פתחה את המייל והראתה למאיה שביקשה מידע על מלגה לתוכנית קיץ בעיצוב בבצלאל. מאיה נשארה מביטה במסך שנייה ארוכה מדי, ואז חיבקה את אמה בכזה כוח שכמעט הפילה את כוס המיץ מהשולחן.
אני נשארתי שם, אוכלת חתיכת חמין, בלי לומר כלום. לא היה צורך.
