גלית בת השלושים ושמונה, בעלת עסק קטן לעיצוב אירועים בנתניה, מספרת כאן את הגרסה שלה — זו של הבעל, אבי בן הארבעים ואחת, מהנדס תוכנה שעבד אז בחברת סטארט-אפ בהרצליה.
נסענו לאילת בסוכות. שבע שנים שלא יצאנו לבד, בלי הילדים, בלי אימא שלה שמתקשרת כל חצי שעה לשאול אם האוכל בדירה כשר. הזמנתי חדר במלון עם נוף לים סוף, שילמתי שלושת אלפים ומאתיים שקל לשלושה לילות, חשבתי שזה יהיה טוב. זה לא היה טוב.
ביום השני ישבנו על החוף, היא בבגד ים חדש שקנתה בזאפה, ושאלה אותי אם אני מצלם אותה. אמרתי "לא בא לי". זאת לא הייתה האמת המלאה. האמת היא שבבוקר קיבלתי הודעה מיובל, אחי הקטן, שההורים שלנו החליטו למכור את המחסן בשכונה התימנית — המחסן שהיה המוסך של אבא שלי במשך עשרים ושתיים שנה, לפני שהוא נפטר. מכרו אותו בלי לשאול אותי, בלי לשאול אם אני רוצה לקנות חלק, בלי כלום. שם תיקנתי אופניים כשהייתי בן תשע. ישבתי על החוף הזה בחולצה שלא התאימה לי, עם בטן שגדלה בשנתיים האחרונות, ולא היה לי כוח לעמוד ולחייך למצלמה כאילו הכול בסדר.
אז כתבתי לרונית, החברה הטובה שלי מהעבודה, שגם היא עברה גירושים לפני שנה. כתבתי לה "את מתארת לעצמך, היא רוצה שאני אצלם אותה, ואני אפילו לא נכנס למסגרת. אני לא מכיר את עצמי מהבוקר הזה." התכוונתי לעצמי. לתחושה שלי. לא התכוונתי לגוף שלה, אף פעם לא חשבתי על הגוף שלה. אבל כתבתי את זה ברגע לא נכון, במילים לא נכונות, ובערב גלית לקחה את הטלפון שלי כשהתקלחתי וקראה את זה.
היא לא אמרה כלום. ירדה לבד לטיילת. חזרה אחרי שעה וחצי עם שמלה שהיא קנתה באותו יום בחנות ברחוב התמרים וטענה שלא תלבש אותה כי היא "לא בגוף של השמלה הזאת". לבשה אותה בכל זאת. צילמה את עצמה, בעצמה, בטלפון שלה. לא שאלה אותי שום דבר. זה הפחיד אותי יותר מכל צעקה.
כשחזרנו לנתניה היא לא זרקה עליי כלים ולא בכתה. היא ישבה איתי בסלון, בלי אור דולק, רק המנורה הקטנה על השידה, ואמרה: "קראתי את ההודעה שלך לרונית." חיכיתי לצעקה. היא לא צעקה. אמרה "תראה לי בעצמך למה התכוונת." ולא ידעתי מה לענות, כי באותה שנייה הבנתי שכל ההסברים שהכנתי בראש שלי בדרך — על אבא, על המוסך, על יובל — נשמעים כמו תירוצים, גם אם הם נכונים.
ביקשתי ממנה שבוע. אמרה שאין לה שבוע לתת. למחרת בבוקר היא הייתה בעורכת דין בשדרות בן גוריון, לא כדי להתגרש — זה מה שהבהירה לי בטלפון באותו יום בצהריים — אלא כדי לבדוק מה קורה עם החיסכון המשותף שעל שמה ושמי, שתמיד היה "שלנו" בדיבור ושלה בפועל, כי היא זו שהפקידה אליו כל חודש מהעסק שלה. שלושים ואחד אלף שקל. העבירה אותם לחשבון נפרד על שמה בלבד, בבנק הפועלים בסניף בעיר, עוד לפני שדיברנו שוב ברצינות. לא ביקשה ממני רשות. הראתה לי את זה בטלפון, מסך פתוח, בלי כעס בקול, רק אמרה "זה שלי עד שתהיה לי תשובה אחרת ממך."
לא היה לי מה לענות על זה. כי היא לא עשתה את זה ברוע. היא עשתה את זה כמו שמישהי סוגרת דלת לפני שהיא יוצאת בגשם — לא כדי להעניש את מי שבפנים, אלא כדי לא להירטב בעצמה.
שבוע לפני ראש השנה היא הודיעה לי שהיא עוברת עם הילדים לדירה של אחותה בכפר סבא לחודשיים, עד שתסתדר עם דירה משלה. לא דרשה גירושין, לא דרשה שאתנצל בפומבי. רק אמרה משפט אחד, בלי להרים את הקול: "אני לא צריכה שתגיד שאני יפה. אני צריכה שלא תגיד לאחרים שאני לא." ולקחה את התיק עם המסטיק הישן שהייתה שמה בו את הדרכונים של המשפחה, ושמה אותו בתיק נפרד משלה בלבד.
אני עדיין בדירה בנתניה. בלילות אני רואה את התמונה שהיא שלחה לרונית שלה, לא לי — מישהו הראה לי אותה במקרה בקבוצת וואטסאפ של ההורים מהגן. היא עומדת על הטיילת באילת, בשמלה הירוקה ההיא, השמש כבר נמוכה, והיא מחייכת לא לי ולא למצלמה של מישהו אחר. מחייכת כאילו היא כבר יודעת שהחשבון בבנק הפועלים פתוח על שמה בלבד, ושלא תבקש ממני רשות שוב לשום דבר.
