איש לא ציפה שקבלת הפנים בעירייה תיגמר בשערורייה, ובטח לא בגלל שמלה. מירב פרץ תלתה אותה על דלת הארון בלילה שלפני, כשהתווית של המכבסה עדיין מתנדנדת עליה, והביטה בה זמן ארוך לפני שכיבתה את האור.
מירב בת ארבעים ושש, נשואה כבר אחת-עשרה שנה לרפי אנדרדה, יושב ראש ועד עובדי העירייה בפתח תקווה. היא לא נולדה למשפחה של אנשי ציבור: גדלה בבאר שבע, בת לאחות ולמוסכניק, למדה חשבונאות במכללה למינהל, ועבודה זמנית במזכירות העירייה הפגישה בינה לבין רפי. התחתנו שנתיים אחר כך. מאז, כל אירוע רשמי הוא בשבילה מבחן שהיא מרגישה שהיא ניגשת אליו בלי שלמדה לקראתו.
ההזמנה הגיעה ביום שלישי: כנס בנות זוג של אנשי ציבור, אולם האירועים "גן האלמוגים", רחוב רוטשילד, פתח תקווה, שמונה עשרה באוקטובר, שבע בערב. לבוש חגיגי. מירב יצאה לקניון "קניון הזהב" עם גיסתה יעל, וכל אותם שבועות חזרה על אותו משפט, "אין לי מה ללבוש", עד שמצאה את שמלת התורכיז בבוטיק ברחוב ביאליק: אלף ומאתיים שקל, קו ישר, מחשוף צנוע, בד שמשנה גוון לפי האור. מדדה אותה שלוש פעמים מול המראה בחנות לפני שהחליטה.
בערב האירוע, מתחת לנברשות האולם, מישהי צילמה אותה בכניסה. התמונה עברה קודם בקבוצת וואטסאפ של נשות אנשי הציבור באזור, אחר כך באינסטגרם, ועד חצות כבר היו אלפי תגובות. רוב הכתיבה שיבחה את השמלה, את הקומה, את הצבע ש-כפי שנכתב-אף אורחת אחרת לא העזה ללבוש באותו ערב. אבל בין המחמאות הופיעה תגובה מחשבון בלי תמונת פרופיל: "כמה קל לזהור עם הכרטיס אשראי של מישהו אחר."
מאחורי התגובה היה שם ומשפחה, אף שאיש לא ידע את זה עד מאוחר יותר: גבריאלה אנדרדה, אחותו הגדולה של רפי, שמאז הלוויית אביהם המשותף – לפני שנתיים – טענה שוב ושוב שהבית ברחוב הרצל, שירשו שלושת האחים, נרשם על שם רפי בלבד "כדי לפשט את הבירוקרטיה מול הבנק". גבריאלה מעולם לא חתמה על שום דבר. סמכה על כך שהמשפחה תסדיר את העניינים כמו תמיד: בשיחה, בלי עורכי דין. כשראתה את שמלת התורכיז נוצצת על המסך של הטלפון שלה, משהו בה נשבר.
למחרת התקשרה גבריאלה לרפי. לא התנצלה על התגובה הפומבית; דרשה פגישה. "אני רוצה לראות את הניירת של הבית של אבא, אני רוצה לדעת במה סיכמנו", אמרה, וניתקה לפני שהוא הספיק לענות. מירב שמעה את השיחה מהמטבח, עם הטלפון הנייח עדיין בידה כי היא זו שענתה קודם והעבירה את השיחה לבעלה. לא אמרה כלום. תחבה את הפלאפון לכיס הסינר והמשיכה לקצוץ בצל כאילו הסכין תוכל לפתור משהו.
רפי, מצדו, המעיט בחשיבות העניין בארוחת הערב. "זה גבריאלה, היא תמיד מגזימה", אמר והגיש לעצמו מנה שנייה של אורז. אבל מירב שמה לב שהוא לא חזר לנושא, שהוא נמנע ממבט ישיר כשהיא שאלה במפורש אם הבית באמת רשום על שם שלושתם או רק על שמו. "זה לא עניינך", ענה, ובזה נגמרה השיחה באותו ערב.
מירב לא נתנה לעניין לגלוש. ביום חמישי הבא, בלי לספר לרפי, שלפה עותק של שטר המכר מהארכיון במשרד הבית – ראתה אותו שם חודשים קודם, כשחיפשה מסמכים של הרכב – והכניסה אותו לתיק לפני שיצאה "לעשות סידורים". נסעה לרחוב אחד העם כשידיה אוחזות בהגה חזק מהנדרש, חוזרת בלחש על מה שתגיד לעורכת הדין, כאילו חזרה על המילים תקל מהן את המשקל.
המשרד של רותם סולומון הדיף ריח של קפה טרי ונייר חדש. רותם, חמש עשרה שנה בתחום המקרקעין, חברה מהאוניברסיטה, עברה על המסמך תוך פחות מעשר דקות, וסימנה שתי שורות בטוש צהוב. "כאן הבעיה", אמרה והצביעה על פסקה בקצה הטוש. ואכן, הבית ברחוב הרצל, ששוויו כמיליון ומאתיים אלף שקל, נרשם אך ורק על שם רפי אנדרדה לאחר ההליך המשפטי, בלי שנרשמה ויתור פורמלי לא של גבריאלה ולא של האחות השלישית, אורלי, שגרה בבאר שבע ואפילו לא ידעה על השינוי.
"אפשר לערער על זה", אמרה רותם, "אבל צריך לסדר את זה ביניכם לפני שמישהו מכניס עורך דין תוקפני וזה הופך למלחמה של שנים." היא מסרה למירב עותק מאושר במעטפה חומה, ומעליה דף ריק. "אם את רוצה, תנסחי את זה בעצמך. את מכירה את המשפחה הזאת יותר טוב ממני." מירב עמדה עם העט של רותם ביד רגע, ואז התחילה לכתוב את הצעת החלוקה בעצמה, מכתיבה לרותם שמות, סכומים, סעיף רכישה עבור רפי, בזמן שעורכת הדין רק תיקנה את הניסוח המשפטי. היא לא הייתה מתכוונת לשתוק בגלל תמונה יפה או בגלל שם משפחה שהיא נושאת.
באותו ערב ארגנה ארוחה, לא בבית שלה ושל רפי, אלא בבית המשפחתי ברחוב הרצל, זה שהיה שנוי במחלוקת, בתירוץ "לחגוג את יום השנה לוועד". הזמינה את גבריאלה, את אורלי – שנסעה שעתיים מבאר שבע בלי לדעת בדיוק למה – וכמובן את רפי, שהגיע בהנחה שמדובר בארוחת פיוס אחרי שערוריית השמלה.
כשארבעתם התיישבו סביב שולחן חדר האוכל שבו אביהם של האנדרדות סעד במשך שלושים שנה, מירב הניחה על השולחן את המעטפה החומה. לא אמרה מילה על התגובה בנוגע לשמלה, לא הזכירה אינסטגרם ולא את גבריאלה. הוציאה את שטר המכר, את העותק המאושר ואת הצעת החלוקה שניסחה בלילה הקודם, מחלקת את הנכס לשלושה חלקים שווים, עם סעיף רכישה אופציונלי עבור רפי לפי שווי שוק אם ירצה להישאר עם הבית כולו.
"זו לא התקפה", אמרה והביטה בגבריאלה ואחר כך ברפי. "זה מה שאבא שלכם היה רוצה, וזה מה שהחוק אומר שמגיע לשלושת האנשים שנושאים את השם שלו, לא לאדם אחד."
גבריאלה הניחה את המזלג על הצלחת בטריקה יבשה. "נוח מאוד, לא? עכשיו זו שקנתה שמלה מהירושה שלנו רוצה לשחק את הצודקת." רפי פתח את הפה להגן עליה, אבל מירב הרימה יד, בקושי סנטימטר, והוא השתתק. "את השמלה שילמתי אני, מהמשכורת שלי מכל השנים שניהלתי את הנהלת החשבונות של הוועד בלי לקחת שקל נוסף", ענתה מירב, בלי להרים את הקול. "זה – והקישה בשני אצבעות על הדף – שייך לשלושתכם. תחתמי או לא תחתמי, אבל הבית לא יישאר רשום על אדם אחד כל עוד אני בת המשפחה הזאת."
אורלי, שכבר שנתיים לא ידעה שאיבדה את חלקה, הרימה את הדף בידיים שרעדו קלות וקראה אותו פעמיים לפני שדיברה. "נסעתי שעתיים בחשבון שאני באה לארוחת יום שנה", אמרה בלי להסיר את המבט מהעמוד, "ומסתבר שאני מגלה שאיבדתי את החלק שלי בבית של אבא לפני שנתיים ואף אחד לא הודיע לי. אני חותמת. עכשיו." דחפה את הדף למרכז השולחן.
גבריאלה נעצה מבט בחתימה של אחותה הצעירה, ואחר כך ברפי, שלא אמר מילה, ידיו נחות בשקט על המפה. השתיקה נמשכה יותר ממה שמישהו רצה. לבסוף לקחה את העט שרפי משתמש בו לחתום שיקים של הוועד, החזיקה אותו רגע בלי לכתוב, ואמרה, בלי להביט במירב: "זה לא מוחק את מה שכתבתי." "זה לא צריך למחוק את זה", ענתה מירב. "זה רק צריך להיות הוגן." גבריאלה חתמה, דחפה את הדף לעבר רפי ונשארה עם העט ביד, כאילו לא ידעה בדיוק מה לעשות איתו.
רפי הביט בדף זמן ארוך, בשורה הריקה שממתינה לשמו, ולבסוף שלח יד לקחת את העט שאחותו הושיטה לו בלי מילה. חתם באיטיות, לסתו מתוחה, והניח את העט על השולחן בדיוק במקום שבו הייתה המעטפה החומה בתחילת הערב.
