אני שי, בן 38, ואשתי לשעבר תמיד אמרה שאני "רק שותה כמו כולם". זה מה שהיא סיפרה אחר כך, בראיון שהיא נתנה, כשכבר לא היינו ביחד: שהיא ראתה אותי מסתיר בקבוקים מאחורי המכונת כביסה, בארון הנעליים, בתוך מיכל של נוזל לרחיצת שמשות באוטו. שהיא ספרה בקבוקים ריקים בפח האשפה של הבניין ברחוב הרצל בחולון, בלילה, כדי שהשכנים לא יראו.
אני לא מתכחש לרוב מה שהיא אמרה. אבל מי שלא היה בתוך הראש שלי באותם שנים, לא באמת מבין למה זה קרה ולמה זה נמשך כל כך הרבה זמן.
זה התחיל בגיל עשרים ותשע, אחרי שהמפעל בו עבדתי כמנהל משמרת בבת ים נסגר ופוטרתי עם עוד שמונה עובדים. לא הייתי אלכוהוליסט ביום אחד. זה נבנה. כוסית וודקה אחרי הצהריים "כדי להירגע", ואז שתיים, ואז בקבוק שלם לפני שהילדה שלנו הלכה לישון כי לא יכולתי לסבול את הרעש שהיא עושה כשהיא משחקת. איש לא מבין את זה מבחוץ – זה לא שרצית לשתות. זה שהיית צריך לשתות כדי שהיום ייגמר בלי שתרגיש כלום.
אשתי, רונית, עבדה במרפאת שיניים בבת ים כשמזכירה, שמונה שעות ביום, ואז חזרה הביתה לבית שאני כבר לא זיהיתי כמו שלי. אני זוכר ערב אחד, זה היה בחודש נובמבר, קר, והיא מצאה אותי ישן על רצפת המטבח עם הבקבוק על יד הראש שלי, והילדה, נעמי, הייתה בת שבע אז, עמדה בפתח ושאלה אם אבא ישן כי הוא עייף. רונית שיקרה לה. אמרה שכן.
מה שרונית לא ידעה, ומה שהיא לא יכלה לדעת, זה שבאותה תקופה חשבתי כל יום על להיעלם. לא התכוונתי לפגוע בעצמי, זה לא זה. פשוט רציתי שלא יהיה לי גוף שצריך להתעורר בבוקר ולהתמודד עם זה שאני לא שווה כלום. שתיתי כדי לא להרגיש את זה. זה עבד, לזמן קצר.
הגעתי לשתייה של בערך שני ליטר וחצי ליום, ווסקי בעיקר, כי הוא נגמר לי מהר יותר. הייתי מסתיר בקבוקים בכל מקום שיכולתי לחשוב עליו – בתא הכפפות של הרנו קנגו שלי, מתחת לכיור בחדר האמבטיה, בתוך קופסת נעליים ישנה בארון. חשבתי שאני חכם, שאף אחד לא שם לב. רונית ידעה הכל. היא פשוט לא אמרה, כי היא פחדה שאם תגיד, אני אעזוב, ואז מי יביא כסף הביתה. הייתי אז נהג הפצה למכולת גדולה, עבודה שהשגתי דרך גיס שלי, ואיכשהו הצלחתי לא לאבד אותה שנתיים.
הרגע ששבר הכל היה בערב שישי אחד, נעמי כבר הייתה בת תשע. חזרתי מהעבודה שתוי כבר, לא הרבה, אבל מספיק, ורונית ניסתה לדבר איתי על משהו – אני אפילו לא זוכר מה, אולי חשבון חשמל שלא שילמנו. התחלתי לצעוק. לא הרמתי יד, את זה אני צריך להגיד ברור, אף פעם לא הרמתי יד על אף אחד מהן. אבל צעקתי מספיק חזק שנעמי יצאה מהחדר שלה בפיג'מה, עמדה במסדרון, ובכתה בלי להשמיע קול. זה מה שאני זוכר הכי טוב מכל התקופה הזאת – הבת שלי בוכה בשקט כדי לא להפריע לי עוד יותר.
רונית לא צעקה עליי באותו לילה. היא רק ארזה תיק לה ולנעמי ועברה לגור אצל אמא שלה בבת ים, שכונת רמת יוסף. אמרה לי דרך הטלפון, יומיים אחר כך, שהיא לא חוזרת עד שאני לא אעשה משהו. לא אמרה מה. אני חשבתי שזה איום סתמי, שהיא תחזור תוך שבוע כמו תמיד.
היא לא חזרה. עברו שלושה חודשים שבהם ראיתי את נעמי פעמיים, בפארק העצמאות, בפיקוח של אמא של רונית שישבה על ספסל במרחק ולא הוציאה מילה. באותם שלושה חודשים שתיתי יותר, לא פחות. חשבתי שאם אני אשתה עד שלא אכאב, אני אצליח לשכנע את עצמי שזה בסדר שהן לא פה.
מה שבאמת שינה את הכיוון לא היה איזה רגע דרמטי. זה היה יום שלישי רגיל, נסעתי לבית של רונית להחזיר איזה מסמכים שהיא ביקשה, ונעמי פתחה את הדלת במקום אמא שלה. היא הסתכלה עליי, ואמרה: "אתה מריח כמו פעם". לא בכתה, לא צעקה. רק אמרה את זה ונכנסה חזרה הביתה לקרוא לאמא שלה. המשפט הזה ישב לי בבטן במשך שבוע שלם.
הלכתי לקופת חולים בבת ים וביקשתי הפניה. הרופאה, ד"ר מזרחי, לא שפטה אותי, רק שאלה כמה אני שותה ביום ורשמה את זה בלי הבעה בפנים, מה שדווקא עזר לי – לא רציתי רחמים, רק דרך החוצה. היא הפנתה אותי למחלקת הגמילה בבית החולים "מעייני הישועה" בבני ברק, שם עברתי גמילה מבוקרת של תשעה ימים, ואחר כך המשך טיפול במרכז יום שיקומי ברמת גן במשך חמישה חודשים – קבוצות תמיכה פעמיים בשבוע, פגישות אישיות עם פסיכולוג, ובדיקות שתן אקראיות כדי לוודא שאני לא חוזר.
לא אגיד שזה היה קל. השבועיים הראשונים בלי אלכוהול הרגשתי כאילו העור שלי בוער מבפנים. היו לי רעידות בידיים כל כך חזקות שלא הצלחתי להחזיק כוס קפה בלי לשפוך. אבל המשכתי לבוא, כי המחשבה על המשפט של נעמי בפתח הדלת הייתה חזקה יותר מהרצון לברוח.
היום אני שלוש שנים וארבעה חודשים נקי. עובד כמנהל מחסן בחברת הפצה בחולון, אותה חברה בערך, אבל תפקיד אחר, יציב יותר. רונית ואני לא חזרנו להיות ביחד – היא עם מישהו אחר עכשיו, מורה בבית ספר ברמת גן, ואני מכבד את זה. אבל נעמי, שהיא היום בת שתים עשרה, ישנה אצלי כל סוף שבוע שני, ואני לוקח אותה לחוג כדורסל ביום רביעי.
לפני חודשיים ישבתי מול עורך דין במשרד ברחוב ויצמן בחולון וחתמתי על מסמך שהעברתי בו את הבעלות המלאה על הרכב הישן, הרנו קנגו שבו הסתרתי בקבוקים, על שם רונית – היא הייתה זקוקה לרכב שני כדי להסיע את נעמי לחוגים בימים שאני לא זמין, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לקנות אחד. עשיתי את זה בלי לבקש שום דבר בתמורה, לא רציתי שום זכר לאיך שהייתי אז נשאר אצלי. שווי הרכב היה בערך שמונה עשר אלף שקל. כשמסרתי לה את המפתחות, בחניה של אמא שלה בבת ים, היא לא אמרה תודה גדולה או משהו כזה. היא רק שאלה אם ניקיתי את תא הכפפות. אמרתי שכן, ניקיתי אותו לגמרי, כולל את הבקבוק האחרון שהיה שם, שנשפכתי אותו לכיור לפני שמכרתי – לא לפני שנתתי לה את הרכב, לפני שהתחלתי בכלל את הטיפול.
נעמי לא ראתה את החתימה על המסמכים. אבל כשבאה אליי בסוף השבוע שאחרי, וראתה את הרנו החדש-ישן חונה אצל אמא שלה במקום אצלי, היא לא שאלה שאלות. פשוט חייכה קצת, עלתה למכונית שלי – האחרת, זו שקניתי בלי שום היסטוריה – וקשרה חגורת בטיחות. נסענו לחוג כדורסל, וברדיו התנגן שיר ישן שהיא אהבה, והיא שרה איתו בקול, בלי לדעת שאני מקשיב לכל מילה כאילו זו הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה.
