הבן שלי התקשר אליי במוצאי שבת וסיפר לי שהוא ראה תמונות. לא ראיתי אותן. הוא שתק בקצה השני של הקו כל כך הרבה זמן, שחשבתי שהשיחה התנתקה.
קוראים לי שולה, בת 71, גרה בבית ישן ברמת אביב, מרחוב אינשטיין, שם באוקטובר מריחים עשן מהאח של השכנים ועלים רקובים. הבן שלי, אבנר, נשוי לרוני, ויש להם בת, מיכל, בת שבע. תמיד שמרתי מרחק מהעניינים של הכלה שלי בכוונה — שמעתי יותר מדי סיפורים על חמות שבסוף מבקרות הכול. אף פעם לא הגעתי אליהם הביתה בלי להתקשר קודם, אף פעם לא אמרתי מילה על איך מגדלים את מיכל, ואף פעם לא העברתי הערה על הבישול או ההוצאות של רוני. חשבתי שהכול טוב בינינו.
ואז הגיעה התמונה. מיכל הראתה לי אותה מהפלאפון של אבא שלה, גאה, כי היא הייתה שם עם שמלה חדשה. השולחן היה ערוך במרפסת של ההורים של רוני בהרצליה, וסביבו ישבו אמא ואבא של רוני, אחיה עם המשפחה שלו, כמה חברים לעבודה ואפילו בת דודה של אבנר, שירה. רוני קיבלה קידום לאחות ראשית, וחגגו את זה כל יום שבת. אני לא הופעתי בתמונה, כי לא הזמינו אותי.
לא התקשרתי לרוני. התקשרתי לאבנר. הוא מלמל משהו על לוח זמנים, על זה ש"פשוט שכחו", עד שבסוף הודה: רוני החליטה בכוונה לא להזמין אותי.
הסיבה התבררה רק מאוחר יותר. חודשיים קודם, בארוחת יום האם, אמרתי שיש במיכל משהו בצחוק שבדיוק כמו שהיה לאבנר כשהיה ילד. משפט רגיל לגמרי, כזה שכל סבתא אומרת. מתברר שרוני נפגעה מזה עמוקות — היא הרגישה שאני מנסה "להשתלט" על מיכל ולקשר אותה רק למשפחה שלנו, כאילו הצד של רוני לא חשוב באותה מידה.
הייתי המומה לגמרי. לא התכוונתי לשום דבר רע.
אבנר ביקש ממני לא לעשות מזה עניין. "אמא, תעזבי את זה. את יודעת איך רוני כשהיא כועסת." המשפט הזה כאב לי יותר מעצם ההדרה מהאירוע. הבן שלי היה מוכן שאני אעמיד פנים שלא שמתי לב לכלום — ובלבד שאשתו לא תכעס.
בלעתי את זה. לפחות כלפי חוץ.
כחודש אחר כך, ביום שישי הראשון של נובמבר, רוני עמדה על סף הדלת שלי בגשם בלי מטרייה. אמא שלה הייתה צריכה לעבור ניתוח באיכילוב, ואבא שלה רצה להיות שם כל הזמן לתמיכה. אבנר היה אז בדיוק בנסיעת עבודה בחיפה ולא יכול היה לחזור לפני יום רביעי. רוני הייתה זקוקה למישהי שתאסוף את מיכל מבית הספר בארבעה ימים ותשמור עליה שני לילות.
יכולתי לסרב. במשך כמה שניות שקלתי את זה ברצינות, עמדתי שם בפרוזדור עם מטלית כלים עדיין ביד מהמטבח. אבל המחלה של אמא שלה הייתה אמיתית, ומיכל לא עשתה שום דבר רע. אמרתי כן.
רוני נשמה לרווחה. בדלת היא עוד אמרה: "ידעתי שאפשר לסמוך עלייך." אז עצרתי אותה. אמרתי לה שכמובן אשמור על מיכל, אבל כשכל זה ייגמר, אנחנו צריכות לדבר. לא רציתי להיות אדם שקרוב מספיק כדי לפתור משברים במשפחה אבל רחוק מדי כדי לשבת באותו שולחן כשהכול בסדר.
רוני רק אמרה "בסדר" ויצאה לגשם.
עם מיכל בילינו ארבעה אחר-צהריים ושני לילות, שהיו למעשה די נפלאים. אפינו לביבות תפוחי אדמה, כי מיכל ראתה אותן בקפיטריה של בית הספר ואף פעם לא טעמה תוצרת בית. הלכנו לפארק הירקון להסתכל על העלים שנשרו, כי לונה פארק כבר היה סגור לעונה. לילה אחד נרדמנו שתינו על הספה בסלון, כי מיכל רצתה לראות את הסרט עד הסוף ולא הסכימה ללכת למיטה לפני זה.
שבוע אחר כך רוני חזרה, הפעם כדי לדבר. היא ישבה ליד שולחן המטבח שלי, על אותו כיסא בדיוק שבו אבנר היה יושב כילד ועושה שיעורי בית. קודם היא הצטדקה. אחר כך היא הודתה שהתגובה שלה למשפט על הצחוק הייתה מוגזמת. היא סיפרה לי גם משהו שלא הבנתי קודם: שבמשך זמן רב היא הרגישה שהזיכרונות שלי מהילדות של אבנר תופסים יותר מדי מקום כשהיינו שלושתנו ביחד — כאילו מיכל היא בעיקר המשך של המשפחה שלי, ולא באותה מידה שלה.
מעולם לא שמתי לב לזה בעצמי. ביקשתי סליחה על הפעמים שבהן יכול להיות שגרמתי לה להרגיש כך. אבל אמרתי גם בצורה ברורה שההדרה שלי בלי לדבר על זה הייתה אכזרית. היא הסכימה.
אחותי, נורית, אמרה לי אחר כך שיכולתי לתת לרוני להסתדר לבד — שבעזרה שלי ויתרתי יותר מדי בקלות. אני לא רואה את זה ככה. לשמור על גבולות לא אומר שצריך להחזיר בדיוק את אותה מכה שקיבלת. לפעמים זה אומר שעוזרים כי רוצים לעזור, ובאותו זמן שומרים על ברור שהעזרה לא מוחקת את מה שקרה.
אחרי זה עברה כמעט שנה. במאי, כשמיכל חגגה יום הולדת שמונה, קיבלתי הזמנה למסיבה שלה בחצר של ההורים של רוני בהרצליה — אותה מרפסת בדיוק, שממנה צולמה אז התמונה ההיא. אמא של רוני, שכבר החלימה לגמרי, משכה אותי הצידה לרגע עם כוס קפה ואמרה לי משהו שלא ציפיתי לו: מסיבת הקידום ההיא הייתה בעצם הרעיון שלה מההתחלה, היא זו שהציעה לרוני את רשימת המוזמנים מילה במילה, ולא עלה בדעתה בכלל שהשם שלי חסר ברשימה עד שרוני הזכירה את זה בדיעבד, בבושה. לא אמרתי כלום על זה לרוני באותו יום. רק הסתכלתי איך מיכל נושפת שמונה נרות בנשיפה אחת, וסיימתי לשתות את הקפה שלי עד הסוף.
