הגשם נפסק ביום שני בבוקר, כשמירי אבידור עמדה מול המאזדה הכחולה בחניון מאחורי הבניין ברחוב ויצמן בחולון, והבינה שהיא לא תשב מאחורי ההגה.
המפתחות היו כבדים בכיס המעיל כמו אבן. מבפנים הרכב הדיף ריח של מטהר אוויר פלסטיק — וניל, שבעלה תלה על המראה לפני התאונה, ושהיא מעולם לא הורידה. שמונה שנים הוא נתלה שם, יבש, בלי ריח, אבל היא לא נגעה בו.
התאונה קרתה בכביש בין באר יעקב לחולון, באותה עקומה לפני הגשר, שם בסתיו מצטבר ערפל מהנחל. היא נהגה. בעלה, אבי, ישב לידה. רכב פגע בהם חזיתית — הנהג נרדם מאחורי ההגה, חזר ממשמרת לילה במפעל. אבי שרד. גם מירי שרדה. אבל מאז אותו יום היא לא נגעה בהגה.
עשר שנים. אוטובוסים, מוניות, בקשות משכנים, תלות בלוחות זמנים — כל זה הפך לחיים שלה. בתה, נועה, כבר בת עשרים ושש, התרגלה לקחת אותה לקניות בקניון עזריאלי חולון כל יום שישי, כאילו אמה הייתה אישה קשישה ולא בת חמישים ושלוש.
ואז הגיע אותו אחר צהריים של ינואר, כשנועה הודיעה ליד השולחן, בזמן שחתכה עוגת שמרים — מוקדם, אבל האווירה הייתה חגיגית — שהיא מתחתנת ועוברת לתל אביב.
"אמא, מי יסיע אותך כשאני אעזוב?"
השאלה נשארה תלויה מעל הצלחות. מירי הניחה את המזלג והביטה דרך החלון אל החניון למטה, שם המאזדה עמדה מכוסה שכבה דקה של אבק אחרי הגשם.
היא לא ענתה אז. אבל למחרת בבוקר היא ירדה, פתחה את הדלת וישבה במושב הנהג בפעם הראשונה מאז התאונה.
היא לא הדליקה את המנוע. רק ישבה. למחרת הדליקה את המנוע וכיבתה אותו מיד. ביום השלישי נסעה חמישים מטר עד הפינה וחזרה, הידיים אוחזות בהגה עד שהפרקים הלבינו.
השכנה שולה, שהוציאה את הכלב שלה כל בוקר באותה שעה בדיוק, ראתה אותה ולא אמרה כלום — רק הניפה יד לשלום, כמו תמיד, כאילו שום דבר לא השתנה. דווקא השתיקה הזו, בלי שאלות ובלי עידוד מוגזם, עזרה למירי יותר מכל מילה טובה.
חלף חודש עד שהגיעה לבד לסופר. חלפו שלושה חודשים עד שיצאה מגבולות העיר. חלפו שישה עד שעלתה על הכביש הראשי לכיוון באר יעקב — אותו כביש, רק שעכשיו ביום, בלי ערפל, עם חלון פתוח מעט לרוח.
אבי לא הפריע לה, אבל גם לא עודד אותה יתר על המידה. פעם אחת, כשחזרה מנסיעה קצרה לראשון לציון והניחה את המפתחות על השולחן ביד שרעדה קלות מהמתח, הוא רק הרתיח מים לקומקום ושאל איזו תחנת רדיו שמעה בדרך. שום דבר יותר מזה. בדיוק בגלל זה היא המשיכה.
היום הם נוסעים ביחד כל יום שישי — לשוק הכרמל לירקות, אחר כך לבית הקברות של סבתא בחולון, ואז פשוט ממשיכים בכביש, בלי יעד, רק כדי להרגיש איך הרכב מקשיב לידיים שלה.
עברה יותר משנה מאז שהיא נוהגת באופן קבוע. ובדיוק אז, בספטמבר, הגיעה ההזמנה ממגרש הרכב המקומי, "רכבי הדרום" בחולון — סוף שבוע נסיעת מבחן עם קרייזלר קבריולט פתוח, דגם שמעולם לא דמיינה את עצמה נוהגת בו בגיל הזה. בעל המגרש, יוסי כהן, הכיר אותה שנים — קנו שם חלקי חילוף למאזדה — והציע את המבחן בלי לצפות שהיא בכלל תסכים.
היא הסכימה.
עם הגג מורד, שערה התנפנף בסיבוב ההיקפי של חולון, ונועה, שהגיעה לביקור מתל אביב לסוף השבוע, צילמה מהמושב האחורי וצחקה בכל פנייה. דווקא ברכב הזה, קטן וזר, מירי הרגישה משהו שלא הרגישה מאז אותו יום ליד הגשר: ביטחון, שלא בא לפני הפעולה אלא בדיוק ממנה.
בערב, כשהחזירה את המפתחות ליוסי, הוא הציע לה מחיר על הרכב עצמו — הנחה, "בשביל לקוחה ותיקה". היא הנידה בראשה.
"אני לא רוצה קבריולט. אני רוצה למכור את המאזדה."
יוסי צחק, חשב שהיא צוחקת. היא לא צחקה.
בשבוע שלאחר מכן מירי הלכה למשרד חברת הביטוח ברחוב סוקולוב, והציעה את המאזדה למכירה — הרכב שבו עשר שנים לא הצליחה לשבת מאחורי ההגה בלי פחד, הרכב עם מטהר האוויר היבש תלוי על המראה. קונה הופיע מהר: משפחה צעירה משכונת קריית שרת שחיפשה רכב שני זול תמורת שמונה עשר אלף שקל. היא חתמה על החוזה במקום, שמה את הכסף במעטפה, ובדרך חזרה עברה ליד מגרש הרכב.
הסכום לא היה מיועד לשום דבר מסוים — היא לא פרעה חוב, לא קנתה רכב אחר באותו רגע. פשוט הוציאה את המעטפה בבית, ספרה את השטרות על שולחן המטבח מול אבי ואמרה:
"הרכב הזה כבר לא אני. אני אסע במשהו שאני בוחרת עכשיו, לא במשהו שעבר עליי אז."
אבי לא אמר שום דבר מיוחד. הוא רק קם, פתח את המגירה האחרונה בשידה, הוציא את התמונה הישנה מטיול הנישואים שלהם — הוא והיא מול הפיאט הראשון שלהם — והניח אותה ליד המעטפה על השולחן.
מטהר האוויר בריח וניל נשאר בקופסת הגרוטאות אצל הבעלים החדשים של המאזדה. אף אחד לא שאל עליו. אף אחד לא שם לב אליו.
היום מירי נוסעת לבד לבאר יעקב כל שבת שנייה, עוברת בדיוק באותה עקומה לפני הגשר, בלי להאט יותר מהנדרש, בלי לאחוז בהגה עד הלבנה. נועה מתקשרת אליה מתל אביב כל מוצאי שבת ושואלת רק דבר אחד:
"עד איפה הגעת היום, אמא?"
ומירי, בזמן שהיא בוחשת את התה בכוס, עונה עם הקילומטרים שעברה באותו יום — המספר גדל בכל שבוע, לאט אך בוודאות, כמו הוכחה שלא צריכה יותר הסברים.
