מרים אשכנזי עמדה כבר חצי שעה ליד חלון המטבח בחווה שלהם ליד ראש פינה, בגליל העליון, ומקנחת שוב ושוב את הידיים בסינר, אף שהן כבר היו יבשות לגמרי. בחוץ ריחפה אדווה של אבק על השדות, ריח של חציר רטוב ועשן מהתנור לחם שבחצר. ברדיו שעל אדן החלון מלמל גלי צה"ל את מבזק התנועה, ואף אחד לא באמת הקשיב.
"אבנר, אתה רואה אותם כבר?" קראה פנימה.
אבנר אשכנזי, בן חמישים ושלוש, ישב ליד השולחן והעמיד פנים שהוא קורא את העיתון של שבוע שעבר. למעשה כבר עבר על עמוד שלוש בפעם השלישית מבלי לזכור מילה. ידיו, גדולות ומסומנות בכתמי שמן מנוע, הונחו שטוחות על השולחן. שלושים וארבע שנה תיקן טרקטורים ומכונות חקלאיות במוסך בקריית שמונה, קודם כשכיר, אחר כך כבעל הבית. שום סבון בעולם לא הצליח להוציא את הלכלוך מהסדקים באצבעותיו. מתחת לשולחן שפשף לרגע את החזה בכף היד, לחץ שהוא מכיר כבר שבועות ושומר לעצמו.
"עוד לא," אמר. "ותפסיקי כבר להזיז את הסירים. יש שם אוכל לגדוד שלם."
"בקושי מספיק לחתן של הבת שלנו," השיבה מרים. "בחור מתל אביב, אבנר. צריך להראות שגם אנחנו יודעים לארח."
"אפשר להראות גם כשלא מתמוטטים מבישול," רטן. מרים העיפה בו מבט שנשאר קצת יותר זמן ממה שההערה הצדיקה — היא ראתה את התנועה הזאת של היד על החזה יותר מדי פעמים לאחרונה.
הבת שלהם, נטע, הייתה הילדה היחידה שלהם, שבאה מאוחר — מרים הייתה בת עשרים ושבע, אבנר בן שלושים. כל מה שהיה להם השקיעו בילדה הזאת. נטע סיימה בגרות עם ציונים מצוינים בקריית שמונה ואחר כך עברה לתל אביב ללמוד כלכלה. עכשיו עבדה בחברת ביטוח, או שזה היה בנק — אבנר תמיד בילבל בין השניים. היום היא חוזרת הביתה. לא לבד.
"איך קוראים לו שוב?" שאל אבנר, בפעם העשירית לפחות.
מרים נאנחה. "קונסטנטין… לא, רגע, עידו. עידו פלדמן. תזכור סוף סוף."
"פלדמן. נשמע בסדר."
"אבא שלו פרופסור, אמא שלו רופאה. הוא עצמו מנהל משהו, מחלקה או חברה, לא הבנתי בדיוק."
"כלומר כסף."
"נטע סיפרה שיש לו דירה משלו ורכב יקר."
אבנר שתק רגע. דירה משלו, רכב יקר, חברה גדולה — כל זה נשמע כמו עולם אחר. הוא עצמו גר בבית שבנה בעצמו, אחרי שאביו העביר לו אותו. הרכב שלו היה סטיישן בן שתים עשרה שנה, שבו נסע פעם בחודש לחנות החומרי בניין בקריית שמונה. החתן העתידי מתל אביב נראה לו כמו מישהו ממאה אחרת. בדיוק בגלל זה ישב לו חוסר השקט בעורף.
את הרכב ראה קודם — ואז ראה אותו נעצר. רכב שחור, ארוך ומבריק, זחל על הדרך העפר הרטובה, נמוך מדי בהרבה מכדי להתמודד עם הבורות כאן, ונתקע באמצע הדרך לחווה עם הגלגל האחורי מסתובב בבוץ. כלב הרועה הגרמני של השכנים, ששמו היה "טורבו", רץ בנביחות עד הגדר.
"הוא תקוע," אמר אבנר, כבר בקימה. "תלבשי משהו הגיוני, מרים, זה ייקח זמן."
הם יצאו יחד לחצר, חלפו על פני טורבו שכבר נרגע ורק הסתובב סקרן סביב הרכב. נטע ירדה ראשונה, בנעלי עקב ששקעו מיד בבוץ, אבל צחקה בכל זאת וחיבקה את אמה. "אבא! אמא! זה עידו."
הגבר במושב הנהג סובב שוב את מפתח ההתנעה, הגלגל האחורי הסתחרר, הזה בוץ חום על הכנף המבריקה. רק בניסיון השלישי יצא, גבר גבוה ורזה במעיל שנראה יקר בעליל. נעליו המצוחצחות שקעו מיד בבוץ. הוא הביט לרגע למטה, ואז שוב על הרכב, כאילו זה יכול להשתחרר לבד.
"נראה שנתקענו איפשהו," אמר וכבר שלף את הטלפון מכיס המעיל. "אתם מכירים חברת גרירה באזור?"
אבנר לא ענה מיד. ניגש לתא המטען של הרכב שלו, שחנה ליד המחסן, הוציא בשתיקה מגבה וכמה קרשים ישנים שהוא תמיד שמר למקרים כאלה, וכרע ליד הגלגל האחורי בלי לשים לב למכנסיים שלו.
"אתה לא צריך חברת גרירה," אמר תוך שהוא דוחף את הקרשים מתחת לצמיג. "אתה צריך עשר דקות ומישהו שידחוף."
עידו עמד לידו, הטלפון עדיין בידו, וצפה כיצד אבנר מציב את המגבה. "אני יכול… כלומר, יש משהו שאני יכול לעזור בו?"
"אתה יכול לדחוף בלי שהנעליים יפריעו לך?"
היסוס קצר, ואז עידו הניח את הטלפון על גג הרכב, חלץ בזהירות את נעליו, הניח אותן בדשא היבש בצד הדרך ועמד בגרביים מאחורי המכונית. נטע צפתה בו, שפתיה חשוקות, כאילו שוקלת אם לצחוק או להתבייש.
זה לא לקח עשר דקות. אבנר נתן את האות, עידו דחף, הרכב גלש על הקרשים וחזר לדרך היציבה. עידו הכניס את הרגליים המוכתמות בבוץ חזרה לנעליים, בלי להתלונן על מצב הגרביים, והושיט לאבנר את היד.
"תודה. באמת."
אבנר לחץ אותה. רכה וחמה, אף לא יבלת אחת, אבל הפעם עם קורט בוץ בין האצבעות. ידיים כאלה, חשב, בדרך כלל מחזיקות סמארטפון או עט יקר. אבל היום הן דחפו, בלי להתווכח יותר מדי. זה גם שווה משהו.
"ברוך הבא. תיכנסו, קר בחוץ."
שלושים הדקות הראשונות בבית עברו בשלום. עידו שיבח את הקורות, את התנור העתיק — "אותנטי," כינה אותו, והוסיף שעם קצת שיפוץ ובידוד טוב אפשר "לעשות מזה משהו רציני". אחר כך שאל היכן שקע לטעינת הטלפון, ואז מה סיסמת הוויפיי. הסבירו לו שאין כאן אינטרנט קווי, רק סלולרי, וגם זה רק אם עומדים ליד חלון המטבח.
"אין בעיה," אמר, אבל החיוך כבר נראה קצת מאולץ. "נטע, היית יכולה להזכיר לי כמה זה מבודד כאן."
"זה לא מבודד. זה מושב."
בשעה אחת ישבו לשולחן. מרים עלתה על עצמה: צלי בקר, סלט חצילים, סלט תפוחי אדמה, מלפפונים כבושים, עוגת שוקולד ביתית. בקושי נשאר מקום על השולחן.
"וואו," אמר עידו. "זה מספיק לשבוע שלם."
הוא התיישב, קיפל את המפית בקפידה על הברכיים ומיד תפס סכין ומזלג, כמו שרגילים במסעדות. אבנר צפה בזה בשתיקה.
אחרי עשר דקות אמר עידו: "באמת מצוין. אוכל בית אמיתי. קשה למצוא כזה, אצלנו כולם רק מזמינים משלוחים."
מרים שאלה בסקרנות: "אתה לא מבשל בכלל?"
"אין זמן. אני עובד בהייטק, סטארטאפים, משקיעים, פגישות כל הזמן. בישול זה בזבוז זמן." הוא הביט סביבו בחדר, לעבר הקורות, לעבר התקרה. "אגב, קרקע כזאת, ממש ליד המים — זה בטח שווה הרבה, אם פעם ירצו למכור או להחכיר."
אבנר הניח את המזלג. "לא רציתי."
"לא, ברור, התכוונתי באופן כללי." עידו חייך לרגע וחזר לצלחת.
אבנר לא אמר עוד מילה. הוא רק חשב על כך שהוא עצמו עמד עשר, לפעמים שתים עשרה שעות במוסך הקר ובכל זאת עוד חטב עצים, הסיק את התנור והביא מים מהבאר. הוא לא אמר את זה בקול, אבל ההערה נתקעה לו בראש כמו קוץ מתחת לעור.
בהדרגה השיחה התעוררה. עידו סיפר בהרחבה על העסקים שלו: הון סיכון, סקיילינג, כניסה לשוק. מרים הנהנה בנימוס, בלי להבין חצי. נטע הביטה בבן זוגה בהערצה גלויה. אבנר הקשיב וחיכה. אחרי עשרות שנים עם מכונות ועם אנשים פיתח חוש: אם חלק לא יושב נכון, זה מתגלה במוקדם או במאוחר — היום כבר פעמיים, חשב, הקרקע והעניין של להפוך אותה לכסף.
הוא מזג לעצמו מיץ תפוחים מהחווה ושאל: "עידו, אתה בחור מצליח כנראה. עבודה טובה, חיים מסודרים. מה בדיוק אתה רוצה מנטע שלי?"
מרים קפאה, הכף באמצע הדרך לפה. נטע הסמיקה. השאלה נאמרה בדיוק כמו שאבנר דיבר כל חייו: ישר, בלי להסתובב.
עידו צחק קצרות, קצת רם מדי. "אני אוהב אותה, כמובן. איזו שאלה."
"שאלה כנה," אמר אבנר. "אני שואל כי אני רואה: אתה ונטע שלי, אתם חיים בשני עולמות. ומי שחי בשני עולמות, בסוף צריך להחליט איזה מהם קובע."
"אבא, בבקשה," מלמלה נטע.
"אני רק אומר מה שאני חושב. תמיד ככה דיברתי."
עידו התכרבל, ניגב את הפה במפית למרות שלא היה שם כלום. "אני מבין את הדאגה. אבל אני מבטיח לך, הכוונות שלי רציניות לגמרי. אנחנו רוצים להתחתן באביב, בתל אביב, חתונה קטנה, ואז נעבור לדירה ברמת אביב."
"בתל אביב, אם כך," חזר אבנר. "והמוסך כאן, הבית — נטע סיפרה לך מה קורה כאן אם אני כבר לא אוכל לעבוד?"
"אבא!"
"לא," אמר עידו בקצרה. "על זה לא דיברנו."
אבנר הנהן, כאילו זה בדיוק מה שציפה לו. קם, ניגש לארון הישן ליד התנור והוציא תיקייה חומה ששמר שם כבר שנים. לא הניח אותה מיד על השולחן, אלא החזיק אותה תחילה תחת הזרוע.
"אני אספר לכם מה קרה כאן, לפני שתמשיכו לתכנן," אמר. "לפני שלושה חודשים היה לי אוטם קל בלב. קל, אבל מספיק שהרופא בקריית שמונה אמר לי: אבנר, ככה זה לא יכול להמשיך."
מרים תפסה את ידו. "רצינו לספר לנטע רק אחר כך, כש—"
"כש מה, מרים? כשאני כבר בבית חולים ואף אחד לא שואל?" פתח את התיקייה. בפנים היו דפי חשבון בנק, הסכם העברה של המוסך שערך עם השוליה הוותיק שלו, איתן, ומסמכי הרישום של הבית בטאבו. "מכרתי את המוסך לאיתן. שלוש מאות אלף שקל, בשלושה תשלומים על פני שנתיים. התשלום הראשון כבר הגיע." הוא הצביע על דף החשבון. "הבית כאן נשאר כמו שהוא, על שמי ושל מרים, עד שנינו נלך לעולמנו. אחר כך הוא יעבור לנטע. לא לך, עידו. לא לדירה המשותפת שלכם ברמת אביב. לה."
עידו מצמץ. "זה בכלל לא היה מוטל בספק—"
"היה, בראש שלי כן," אמר אבנר בשקט. "כי שלושים וארבע שנה ראיתי איך אנשים מהעיר מגיעים, מתחתנים, ואחרי שנתיים פתאום הקרקע עוברת בעלות, כי הבעל היה צריך הלוואה או שהייתה לו רעיון עסקי טוב. לפני כמה דקות, ליד השולחן, אתה בעצמך שאלת כמה שווה הקרקע אם פעם ירצו למכור או להחכיר. זו לא הייתה שאלה כללית, עידו. זו הייתה הראשונה."
עיני נטע נמלאו דמעות. "אבא, זה לא הוגן להאשים אותו עכשיו—"
"אני לא מאשים אותו. אני רק אומר איך זה." אבנר משך את הדף האחרון מהתיקייה, נסח עדכני מהטאבו שהסדיר בשבוע שעבר אצל עורך הדין בקריית שמונה, והניח אותו על השולחן, ממש ליד צלי הבקר. "כתוב שם שחור על גבי לבן. הבית והקרקע, במלואם על שם נטע במקרה של פטירה. אם תתחתנו, תעשו הסכם ממון, זה עניינכם. אבל זה נשאר רכוש משפחתי."
עידו הביט זמן רב בנייר. אחר כך הביט בנטע, שמבטה נח עליו בביטחון, ולבסוף בנעליו שלו, שעדיין נדבק בהן בוץ יבש. שתק רגע, לפני שאמר: "לא הייתי צריך לשאול את השאלה הזאת קודם. היא נאמרה בלי מחשבה, לא בכוונה רעה, אבל בלי מחשבה. אתה צודק, זה כאן רכוש משפחתי, וכך זה צריך להישאר. אני אציע בעצמי הסכם ממון עם הפרדה רכושית לפני החתונה — לא כי אתה דורש את זה, אלא כי זה הדבר הנכון."
אבנר בחן אותו רגע, ואז החזיר את דף הטאבו לתיקייה. "טוב. עכשיו כל אחד יאכל את העוגה שלו, לפני שתתקרר."
מרים קמה, הביאה את עוגת השוקולד, והשיחה נמשכה, זהירה יותר, אבל בלי טינה. בחוץ נבח טורבו שוב קצרות לעבר עורב, ואחר כך השתרר שקט מעל השדות.
בערב, כשנטע ועידו כבר היו בחדר האורחים, ישב אבנר לבדו במוסך הקטן מאחורי הבית וסגר את התיקייה סופית. מרים עמדה בפתח, שמיכה מקופלת על זרועה, וצפתה בו מחזיר את התיקייה למדף, בין קטלוגי הכלים, איפה שעמדה כבר שנים.
"אז?" שאלה.
"הוא דחף רכב מהבוץ בלי להתלונן יותר מדי, וגם חלץ את הנעליים בשביל זה," אמר אבנר וכיבה את האור במוסך. "זה מספיק לי בינתיים."
